מונטנגרו. יוני 2011
בכל שנה בעונה המסויימת הזאת, הטיולים משנים קצת את אופיים וקבוצות של אנשים שיכורים נראים בתנועה איטית על דרכי העפר. קפיצות מהירות של המדריך מהג'יפ, פוזות צילום משעשעות וקריאות התלהבות בוקעות מכל רכב. זה לא משנה אם אתה מכיר, אם אתה יודע את השם או מה ניתן לעשות עם צמח זה או אחר. עונת הפריחה אינה משאירה אותך אדיש.
שנים הסתובבתי בהשתלמויות בוטניקה של החברה להגנת הטבע, הדבקתי חלקי צמחים, כתבתי תצפיות ולמדתי להכיר צמחים בארץ בכל עונות השנה, גם לא בפריחה. העין דרכה אני מביטה על צמחים גם שנים ארוכות לאחר מכן לא השתנתה. כאילו מעין מיומנות של היכרות קיימת גם כשאינן מקטלג צמח זה או אחר למשפחה או קבוצת צמחים, או לפחות, אינך מקטלג לפי הקיטלוג המוכר.
דומה הדבר להיכרות עם אנשים. כשאתה עובר מול אדם מוכר אתה מתחיל לחפש. באותו חיפוש, מה בעצם אתה מחפש? האם את שמו? אולי מאיפה אתה מכיר אותו? לאיזו קבוצה הוא שייך באסוציאציה האישית שלך? אני משערת שלכל אחד מאיתנו יש את מנגנון החיפוש האישי שלו. ומתי בעצם ניתן למתוח את הגבול בין זה שאתה זוכר את שמו של אותו אדם לזה שאתה יודע ומכיר את שמו? וכשאתה מכיר את שמו, מה עוד אתה מכיר מעבר?
למדתי עם השנים שכשאני מביטה בפרח, מנגנון החיפוש שלי אחר השם כמוהו כמנגנון החיפוש אחר שמם של אנשים. הוא אינו קיים. כמו במפגש עם אנשים אני קודם מחפשת את החוויה, את הקונוטציה. את מה אני מכירה. במבט על פרח או צמח כזה או אחר, אני מנסה לראות איפה ראיתי אותו מאושר יותר או פחות. חוויות של מפגשים אחרים צפות ועולות, זוויות צילום שהיו מוצלחות במיוחד, תאורה ש"עשתה לו טוב". השם כבר מגיע מעצמו או שאינו מגיע ולא תמיד הוא הפרט החשוב. הוא כלי חשוב.
מידי שנה יש לנו מפתח קטן להכיר אותם עוד. במדינות הרריות הפריחה עולה קומה ככל שהעונה מתקדמת והעונה מתארכת במקצת ומאפשרת את ההתעמקות וההתענגות. בחודש יוני השנה הזדמן לי להדריך שלושה שבועות רצוף במונטנגרו ההררית וללוות את הפריחה המשגעת. כמו בכל שנה, כאילו הופתעתי שהנס הזה עדיין קורה. וכמו בכל שנה, הופתעתי כמה בקלות אנשים יכולים להתלהב מהפריחה התלהבות אמיתית ועם ההתלהבות הזאת, רק כדי להכיר או להתרשם או כדי לא להתכופף אל הפרח עצמו, קוטפים פרחים ללא הכרה. יש לי תחושת שליחות קטנה משלי בעניין- לפקוח את העיניים ואת ההכרה למטיילים , שהצמח הזה שרד תקופת חורף קשה, הרים את הראש והצליח להוציא מעצמו את היופי הזה לא עבורינו, אלא כדי שגם בשנה הבאה הוא יהיה כאן. עדיין לצערי אני תמיד שומעת היערות כמו "היא לא מרשה לקטוף"...
כמו פעולת החינוך המדהימה שנעשתה בארץ בעניין קטיף הכלניות והרקפות בשנות ה 70, שהיתה פעילות חינוכית חשובה ולא רק משום שמירה על הכלניות והרקפות, יש לי תקווה שמתוך כל קבוצה שאני מדריכה, יש לפחות שלושה אנשים שיעצרו שניה בפעם הבאה שהם מתכופפים לקטוף איזה פרח נאה. ולא מתוך תחושת האיסור, אלא מתוך תחושת האהבה והכבוד. מתוך ההבנה.
