קרואטיה. ספטמבר 2011
שמונה קייצים הדרכתי במונטנגרו ההררית והיפה. בהתחלה מעט מאוד, בשנים האחרונות לעיתים יותר קרובות. בקיץ מופעלות טיסות שכר לקרואטיה השכנה וזו האופציה המהירה והזולה ביותר להגיע לקרואטיה ומונטנגרו. טיולי הג'יפים שהדרכתי רק שילבו ביקור חטוף בדוברובניק וכך, בשמונה שנות נחיתה בקרואטיה, את קרואטיה לא הכרתי כלל, לא אישית בכל אופן....הכרתי גם הכרתי אותה מתוך עיניים מונטנגריות.
שתי המדינות מקיימות שלום שקט אך תושביהן מביעים את חוסר האהדה ההדדי בכל דרך אפשרית. הנופים המשגעים בשתיהן יכולים להטעות. השלווה היחסית שאתה חווה בביקורך בכפרי האבן הקטנים עשויה להשכיח ממך שאתה מטייל באחד האזורים האלימים ביותר בעולם וכזה היה משחר הימים.
בשמונה שנות הדרכה של הקונפליקט הבלקני המסובך, יש לציין שאני רק יכולה לעקוב אחר מהלך העניינים. קשה להגיד שניתן להבין את הדברים. מעט מאוד תשמעו ממני בשנים האחרונות משהו מדעתי בענייני הפוליטיקה שלנו, אך אני כן תופסת את עצמי חוטאת באמירות פרו סרביות כאלה ואחרות והמדריכים המקומיים במונטנגרו תמיד צוחקים שהבוס שלהם היה מאמץ אותי לבת אם היה יודע...
השנה נוספה טיסה לקרואטיה וכך קרה שבין קבוצות נותרו לעיתים יומיים. עם אהבת החתירה ההולכת ו"מחמירה" אצלי, מצאתי את עצמי מכירה את קרואטיה מתוך הקיאק. בהתחלה יום חתירה, אחר כך יומיים ובסוף העונה בשבוע חתירה מדהים באזור הפנינסולה והאי המשגע Mljet.
שבוע שבו הנוף הוא מצוקי גיר אדירים הנושקים אל המים הכחולים והצלולים, שבו כל סדק גדול בסלע יכול להיות פתח למערה וכל נקיק יכול להחביא בתוכו מסלול טיול יפהפה בעוד הקיאקים ממתינים במים. קשה לי להגיד מה הפך את השבוע הזה לקסום יותר מבחינתי; העובדה שזה הטיול קיאקים הראשון שלי מחוץ לחתירות השגרתיות אל מול חופי הארץ, העובדה שזהו לי הטיול הראשון מזה זמן רב שהוא שלי, לא כמדריכה ובאזור שאני לא מכירה כלל. היופי הבלתי נתפס, הכייף בלהרגיש שקיאקים זה בית ושפה שבה ניתן ללמוד מקומות ושבעצם, על שנות החתירה הספורות שלי, אני רק בתחילת הדרך. אבל השילוב בין כל אלא היה שילוב מנצח. פתאום, אחרי שנים רבות של הדרכה, זכרתי לרגע מה זה לטייל. זכרתי לרגע איך זה לצאת למקום שבו אני לא יודעת קדימה מה יש, שבו אין לי לדאוג לאף אחד אחר, שבו היופי קשור גם בגילוי הדברים. והשרירים שהכי כאבו לי בכל השבוע הזה ואחריו היו שרירי החיוך...
על מתלולי הסלעים הנושקים למימי האדריאטי יש כפרים קטנים ומוסתרים היטב, בעיקר מהרוחות הפוקדות את האזור. מקומות שניתן לצאת בהם מהקיאק, להשאיר הכל ללא דאגה וללכת להצטייד בשתי עגבניות ועוד מים כשצריך. להבדיל ממה שניתן להבין מהמשקפיים המונטנגריות לקרואטים אין קרניים. מאחורי האלימות ששטפה את האזור יש בשתי המדינות גם כפריים חמים ונחמדים, שכל רצונם לחיות בשקט ושלווה. לעיתים צריך להוריד משקפיים שהתרגלת להביט דרכם כדי להצליח לראות. שמחתי לעשות את הגילוי הזה מתוך הקיאק.
