המצלמות שלי

Ndutu, טנזניה. אפריל 2012

בגיל 17 קיבלתי מאחותי מצלמה לבינתיים; Olimpus OM-1, מצלמה מדהימה בהחלט. מיותר לציין שזו מעולם לא שבה לידיה של אחותי והיא שוטטה איתי במשך התיכון בנגב ואז בשרות הצבאי בניצנים. לאחר הצבא הנוף התחלף והמצלמה זכתה לשני טיולים גדולים באפריקה ועבדה הרבה ויפה.

אך היא נגנבה מתוך תיק מלא בכביסה מלוכלכת מתוך רכב בחניון חשוך בירושליים. לא זכרתי שהשארתי אותה ברכב. רק אז הבנתי סופית שפוקוס ידני זה לא ממש בשביל העיניים שלי משום שהמחליפה היתה ניקון פשוטה אך הקלה על העבודה.

בתחילת שהותי במסאי מרה שבקניה בה חייתי 6 שנים קיבלתי תשלום הוגן על כתבות שכתבתי- מצלמת Canon EOS 5 וזו ליוותה אותי את שנותיי בשמורה בנאמנות אין קץ. רק לאחר שעזבתי את השמורה ואיתי מטען שיקופיות אין סופי, עבר העולם תהליך דיגיטליזציה לא יאומן. אצלי התהליך הזה היה כרוך בירידה ברמת הציוד ושנים הייתי מסננת ככה בעדינות שאולי כדאי שמישהו יכריח אותי לעשות את הצעד הנכון וכבר יגנוב את המצלמה. מישהו אכן עשה זאת באוגוסט 2011 בקניה. כה חבל שעם המצלמה הלכו מספר תמונות מוצלחות במיוחד אך הדחיפה נעשתה וכבר באמת שלא היתה ברירה. אל הטיול האחרון שהדרכתי באפריקה הגעתי מצויידת כהלכה; Canon EOS 60  ועדשה 100-400 מהסדרה הלבנה של Canon. מיותר לציין שיש לי עוד דרך ארוכה להכיר את הציוד ולהתחיל להפיק ממנו את המיטב. אך כבר בטיול הזה, בין עדר פילים ללביאה משועממת, ובמיוחד במיוחד ליד צ'יטה אוכלת יכולתי מאוד בשקט, בלי שאף אחד ידע, להודות למי שגרם להחלפת הציוד. את מה שאני מאחלת לו מיום שעשה זאת התקשתי לשנות- שהמצלמה הזאת תביא לו רק מזל רע או כמו שאומרים בפולנית- שיוציא את זה על תרופות. אבל במבט על התמונות שצולמו עם הציוד החדש, באמת שאין מה להשוות.

צבי ים איטיים במיוחד

קרואטיה, מרץ 2012

אנחנו מכירים את אגדת האיטיות של צבים, אבל סיפור הצב והארנבת לא היה עובד עם צבי ים. 'פליק' אחד בגפיים הקדמיות, וצבי הים מתקדמים במהירות מדהימה. המפגש שלי עם צבי ים היה בעיקר במרכז להצלת צבי ים במכמורת בו התנדבתי כשנתיים. הגעתי אל המרכז לאחר שש שנים בהם חייתי בשמורת טבע בקניה ובתחילה ההתלהבות שלי מהמרכז לא היתה ברורה לחברים. אבל בחיי בשמורת הטבע הייתי עסוקה בצילום וצפייה, לעולם לא בטיפול. מעולם לא שלחתי יד לגעת בחיות הבר והמרכז נתן את האפשרות הזאת בטיפול היומיומי בצבים שהגיעו לשיקום. בנוסף, זה היה מרשים לראות בעל חיים שמגיע מהבר ולאחר טיפול לעיתים של חודשים ארוכים, שב אל סביבת חייו הטבעית ללא כל בעיה נראית לעין.

במרץ 2012 יצאתי לשבועיים חתירה בין האיים בקרואטיה. בעונה יחסית קרה זו יכולנו להרוויח מפרצים נטושים וטבע במלוא עוצמתו. גם הרוח המטורפת שפקדה אותנו לשלושה ימים עשתה את חלקה בהרגשה הזאת. ראינו דולפינים, חווינו ביקורים של יסעורים במשחקי אווירונאוטיקה סביב הקיאקים אבל עבורי ההתרגשות היתה בעיצומה כשפגשנו את צב הים הראשון, והשני והשלישי.

הצב הראשון היה בחצייה בת 40 ק"מ בין האי Vis לאי Susac , הבטתי בו ואמרתי בטון ידעני שהצב הזה לא בסדר. הוא היה כל כך אפטי עד שאם רציתי- יכולתי ממש להרימו מהמים. התאפקתי שלא לגעת, אחרי הכל צב בטבע ולא רציתי להפריע. מכוון שהיה לפנינו עוד יום ארוך במיוחד התעכבתי רק למספר ניסיונות צילום.  לאחר מספר שעות באותה חצייה, פגשנו צב שני והוא התנהג בדיוק אותו הדבר.

בחצייה למחרת, מהאי Susac  לכיוון Lastovo, חצייה של כ 20 ק"מ פגשנו צב נוסף. (הממוצע נשמר...), כמעט שדרסתי את הצב הזה עם הקיאק . העניין הטריד את מנוחתי עד הפעם הבאה שבדקנו את טמפרטורת המים; 13 מעלות.
נאלצתי להזכיר לעצמי שאחרי הכל צבי ים הם זוחלים. אחת הבעיות הקשות שנתקלנו בהן בחורף במרכז ההצלה, בעיקר אצל צבים צעירים, היתה מכת קור. אז איך באמת ציפיתי מהם להתנהג אחרת?

צדפת ים אנדמית באי סצ'דרו Periska 

דבורת בומבוס קפואה שהיתה לנו על הקיאק בבוקר

שושנת ים אדומה