ניפלאות הטימקט

 ינואר 2014. אתיופיה

 

 

זמירות הבוקר נישאות באויר הקריר ומנעימות את כניסתינו אל המתחם. מרגישה כמו פרודו בכניסתו הראשונה אל ריבנדייל העיר האלפית, וכמו הדמויות בספר עצמו, סביבינו היו מהלכים אנשים לבושי לבן, מוארים באורם הצהבהב של הנרות, רגליהם המוסתרות מתחת לגלימות נעות בתנועה חרישית על האדמה. עולם אחר, קסום ומיסתורי.

 

בני מחוז אמהרה וטיגרניה שבאתיופיה מאמינים משחר הימים כי בנם של מלכת שבא ושלמה המלך חזר מירושליים בתהלוכה רבת משתתפים עם ארון הברית ובו לוחות הברית. ה"טאבוט". בקפלה מיוחדת שבאקסום, עירה של מלכת שבא, נמצאים על פי האמונה לוחות הברית ורק אדם בדור יכול לראותם. ברוב הכנסיות באתיופיה יש רפליקה של הלוחות במתחם שנקרא "מקדש".
פעם בשנה, בסוף ינואר, לאחר יום של צום, יוצאות תהלוכות מכל כנסיות אתיופיה והרפליקות של הלוחות מובלות, מכוסות כמובן, אל מקום מרכזי בו יברכו הכמרים את המים בהם תערך הטבלה המונית למחרת היום.

 

 

 

 

בתמהיל המיוחד של יהדות ונצרות שנשמר בדתה של אתיופיה, יוצאים לתהלוכות בכל רחבי המדינה, עם המדמים להיות לוחות הברית שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, בחגיגת ענק כדי לציין את הטבלתו של ישו. טמקט הוא חג ההתגלות והוא החג החשוב ביותר באתיופיה.

הפתיחות האתיופית למבקרים חיצוניים בטקסים דתיים היא לא רגילה. בעוד במקומות אחרים בעולם אתה מתבקש לסגור את המצלמה, כאן כמעט נראה שהנוגעים בדבר שמחים על נוכחות זרה ומצלמת. המדינה שהיתה מאות שנים במדיניות דלתיים סגורות בפני המערב, מקבלת את המבקרים בזרועות פתוחות ומפתיעות.

בתחילת החג, ביציאתם של לוחות הברית לתהלוכה, עמדתי בעיר גונדר בשמש היוקדת עם קבוצת מטיילים קשוחה במיוחד שספגו את אחד השבועות החמים ביותר שאתיופיה ידעה בשנים האחרונות ושרדו כאריות.
התהלוכה הצבעונית התקדמה לאיטה והמוני אדם זרמו אל כיכר תאודורוס השני. כמה היה גאה הקיסר הצבעוני ביותר בתולדות אתיופיה, לו היה רואה את המוני האדם למרגלותיו, מזמרים את הזמירות המיוחדות המלוות את ארונות הברית, מפזרים עשב או מגוללים שטיח ירוק לפני התהלוכה כדי שנושאי הארונות לא יהלכו על אדמה חשופה.
מבין חברי התהלוכה הבחנתי לפתע בכומר הנושא ספר פתוח. בכל פעם שהעביר את הספר על פני הקהל, נדמה היה שמשהו מתרחש, משהו באנרגיה השתנה.
על כריכת הספר היה מצוייר משהו שקשה היה לראות. הכומר שוב ושוב הסתובב עם הספר הפתוח אל מול הקהל ואני שוב ושוב ניסיתי להבין מהו הציור על הספר.
לבסוף צילמתי במצלמת הענק שדרכה הבטתי והגדלתי.
בכל יראת הכבוד סביבינו והשקט המופתי בקהל, אני חושבת שפרץ הצחוק שלי עוד ישאר תלוי באויר של גונדר ימים רבים. הכריכה הצבעונית נשאה על גביה ציור של....הדרדסית. והיה זה אייפד שבעזרתו הכומר המתפלל צילם את המשתתפים בתהלוכה......
נושא הצילומים ליווה את המתפללים אל חלל הבריכה של פאסילידס במרכזה של גונדר, שם יתנהל למחרת היום טקס ברכת המים והטבלה המונית שכולם מוזמנים להצטרף אליה.

 

כדי להגיע אל ההטבלה יצאנו לפנות בוקר, המקומות שתפשו לנו באי דברינו נלקחו ואנחנו עמדנו בתור שעות ארוכות בחשיכה של לפנות בוקר. מידי פעם נשמעו קולות של מישהי שנלקח ממנה דבר מה על ידי הידיים הקטנות והזריזות של הקייסים. כשבאים לטימקט אין לשאת דבר מלבד בקבוק מים ואת המצלמה שאיתה תצלם.

 

 

למחרת בילינו את סופו של החג בתהלוכת החזרה של הארונות למקומם, הפעם בעיר הקטנה לליבלה, ירושליים השנייה, בה בנה הקיסר לליבלה כנסיות חפורות באבן. שם, הצטרפנו לתהלוכה. במרחק נגיעה עמדנו על יד הרפליקות של לוחות הברית, ארונות הברית היו מכוסים בבדים צבעוניים ורקומים. כאילו חזרנו לטקסים בבית המקדש הישן, כך הילכנו בין המוני האדם לצידם של ארונות הברית

 

אך ללא ספק מבחינתי גולת הכותרת היתה ביום בו השקמנו לביקור בוקר חשוך בבריכת פאסילידס שבגונדר.
שקט מופתי של המוני האדם לבושים לבן, תאורת הנרות המיוחדת על פניהם המכונסות, תנועתם החרישית על האדמה כאילו אינם נוגעים בה כלל.
אכן הרגשתי כמו פרודו המגיע לראשונה לריבנדייל העיר האלפית בספר שר הטבעות.
עולם הפנטזניות מעולם לא המציא דבר. הכל כאן, במרחק נגיעה.

 

 

 

.