Saturday, March 31, 2012

קרואטיה מתוך קיאק, שוב









קרואטיה, מרץ 2012


קו החוף של קרואטיה הוא גן עדן בלתי אפשרי לקיאקים.
מדוברובניק הנמצאת בדרום מזרח המדינה ועל ידי אזרחיה נקראת העיר הדרומית ועד הגבול ה"צפוני" (צפון מערבי) ישנם כ 500 ק'מ שעל פניהם פרושים יותר מ 1200 איים וחתיכות של אדמה שבולטות מהמים. רק כ 70 איים מיושבים וברובם הגדול הם איים של סלע גיר קשה הנושקים למים לעיתים בנטיית שכבות מרשימה ביותר. זהו גן עדן מבחינת האפשרויות שהוא טומן בחובו אך בלתי אפשרי משום החוקים המגבילים. אסור להתרחק יותר מק"מ מהחוף. אסור לישון מחוץ לקמפים המסודרים והקמפים המסודרים אינם מצרך נפוץ.
כך, יצאתי עם שותף חתירה קרואטי לפרוע חוק בין אייה המרשימים של מדינתו. 12 יום חתירה בהם מזג האוויר שיחק לטובתנו. במרץ עדיין היו חלק מפסגות המדינה מעוטרות בשלג ומי האדריאטי היו בטמפרטורה של 13 מעלות שלעיתים, ובמיוחד בשעת מקלחת, הרגישו כמו 4. אך בעונה זו לא מופרח שגשם שוטף יטרפד תוכניות וזה נחסך מאיתנו. רוח הבורה המטורפת היורדת מההרים והופכת את הים תוך דקות ספורות הגיעה לביקור מאוד סמלי בשני ערבים. זוהי רוח יבשה שמגיעה מהיבשה וסייעה לנו באותם ערבים לייבש את בגדי החתירה. רוח היוגו, הדרומית, המגיעה מהים ולכן לחה במיוחד, דווקא החליטה לנסות אותנו למשך שלושה ימים.
בחורף, נסגרים רוב המקומות התיירותיים של האיים. חוואים מהמפרצים הקטנים עוברים לגור בערים הגדולות וכך מצאנו לנו כ 400 ק"מ חתירה בהם פגשנו בעיקר דייגים וזוג חוואים שהגיע מהעיר לטפל בשטח הזיתים שלו. זו היתה נגיסה טעימה ביופי ועצמה וטבע פראי שעדיין מתקיים בים התיכון. פגשנו צבי ים ירוקים ודולפינים לרוב. בדרום האי Miljet ליוו אותנו 7 ענפות אפורות לאורך חתירה של 30 ק"מ כשהן ממתינות לנו פעם אחר פעם. שחפים התריאו על התקרבותינו לחופים ויסעורים הגיעו לבקרינו בחציות הארוכות בין אי לאי. היו ימים של ים מראה, היו ימים של ים סוער ובתוך כל אלו אנחנו התאמנו את אריזת הקיאק למזג האויר ומלבד קול המשוט המחליק אל המים נשמעה רק הסימפוניה הנעימה של קולות הטבע.

עם אנשי העיר המעטים שפגשנו שמתי לב ששותפי לחתירה זהיר, אך עם הדייגים והחוואים הוא הרגיש נוח לספר איזה מסלול אנחנו עושים. ממרומי ה 1.90 שלו, גובה ממוצע למדי בקרואטיה, היה מדבר בקולו העמוק עם בן שיחו בשפה שאני יודעת לזהות בה במקרה הטוב את הנושא, ומספר על חצייה זו או אחרת או רוח שתפסה אותנו והקשתה. קולות של התרשמות עלו בדרך כלל מבן שיחו ואז בשלב מסויים היה לרגע שקט. הדבר חזר על עצמו בכל שיחה וכבר ידעתי מה השאלה הבאה. בנימוס אירופאי היה נשאל האם גם זו הגמדה הלא קרואטית היתה בכל חלקי החתירה. ( מה לעשות....מחוץ לקיאק בעמידה מתוחה אני אולי מגיעה ביום טוב ל 1.56 מ' ) מורגל לענות את התשובה הנכונה היה עונה- אוכלת את זה בלי מלח. בכל אחת מהשיחות המעטות שהיו מתפתחות עם החוואים או הדייגים היה נאמר משפט שכבר אני צריכה לדעת בקרואטית. 
otrov se drzi u malim bocama
רעלים חזקים מאוכסנים בבקבוקים קטנים...







הדברים שעולים במחשבה

כל מי שהתנסה בימי חתירה ארוכים, כמו גם בכל פעילות ממושכת ומאמצת אחרת, יודע שהכוח לחתור לא בא רק מכוח פיזי. יש עבודה מאומצת לא פחות והיא העבודה הנפשית. בחציות ארוכות בין אי לאי כשאינך רואה לאן אתה חותר ורק המצפן מכוון אותך לכיוון הנכון, ברוח חזקה במיוחד או סתם ביום שאתה לא מרגיש בו חזק במיוחד, הכי קל לחתור כשבוחרים את נושאי המחשבה הנכונים. מגוון הנושאים שהעסיקו את מחשבתי לאורך אותם ימי חתירה היה גדול מן הסתם. באחד מימי החתירה סביב האי Vis, היום השני לרוח היוגו החזקה, יצאנו בבוקר רק כדי לנסות ולהתקדם כדי לא לצבור פיגורים ביחס לתוכנית.  הרוח היתה רוח דרומית ואנחנו היינו בחלקו הצפוני של האי וכך קיבלנו את הרוח במכות ולעיתים מסובבת בשל קו החוף. במכת רוח חזקה במיוחד היה נדמה לעיתים שהמשוט תיכף נחטף מהיד. במכות אלה עשיתי מאמץ רק להישאר במקום ולא להיגרר לאחור והבנתי מהר מאוד שאין מה להפעיל את כל המאמץ דווקא שם. כשהיה נראה קדימה שיש הפוגה קלה הייתי מתאמצת לחתור מהר יותר וכך עשינו למשך מספר שעות. בחציית המפרץ מול העיר Vis, חצייה של אולי 5 ק"מ שלא היתה נראית כחצייה כלל ביום שקט, ניסיתי להעסיק את עצמי במשהו ומצאתי את עצמי סופרת חתירות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. רגע- איפה הייתי? ארבע או חמש? טוב נגיד ששלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, מה זה היה? עשרים או שלושים? מאה ארבעים או מאה חמישים? וכשמיציתי בעברית עברתי לטורקית. מאז משבר היחסים בין טורקיה לישראל לא ביקרתי בטורקיה והטורקית הדלה שבפי התחילה להתפזר. שחזרתי את כל המספרים, ספרתי עד אלף ועברתי לסווהילית. שם אין כל בעיה. זו שפה חיה במיוחד עבורי. טוב- ננסה קרואטית? גם שם צלחתי בהצלחה ושם הסתיימה החתירה המאומצת. 
הגענו למפרץ קטן ושקט והטלנו את עצמינו עייפים על החוף. הצלחנו באותו היום להתקדם אולי 12 ק"מ. שלט הפוך היה זרוק בין השיחים, ליד הבתים הפשוטים במפרץ, ציור של איסור לקמפינג, והוא רמז למה שקורא במפרץ השקט בזמן הקיץ. האי Vis נמצא בלב איזור השיוט המועדף על היכטונרים. אין לנו ברירה אלא להקים את האוהל במפרץ הזה ואנחנו בוחרים פינה שקטה, מקימים אוהל ומבשלים ארוחת ערב מוקדמת. למחרת היום מגיע דיג למפרץ שלו ואנחנו ממהרים להתקרב ולהתנצל על שפלשנו.
אין שום בעיה אומר הדיג ברוחב לב. אבל היו כאן עכשיו שלושה ימי יוגו מטורפים ואתמול לא הייתם כאן. מהיכן צצתם? צצנו מתוך היוגו, עונה שותפי לחתירה. שוב מגיע השקט המוכר מתוך השיחות האחרות עם דייגים חסונים. שוב נזרק לעברי הגמדה הישראלית מבט שואל. בלי מלח היא חתרה את זה ענה בהתרברבות שותפי לחתירה, מה ששנינו ידענו שאינו נכון כלל. התשובה לא אחרה לבוא ולא ביישה את השיחות האחרות. רעלים חזקים מאוכסנים בבקבוקים קטנים אמר הדייג ולחץ את ידי בכף ידו הגדולה והמחוספסת.



Saturday, February 4, 2012

המחתר השנתי בכינרת. 2012



סרט- מועדון אופטימיסט חותר בכינרת. 2012


כינרת, פברואר 2012
בכל שנה יוצא מועדון הקיאקים של אופטימיסט לחתור סביב הכינרת. זה הטיול חורף שלנו והשנה קיבלנו חורף....כל סוף שבוע היה מזג אויר סוער. גם הסוף שבוע שיועד לכינרת וכבר ראינו את המחתר הזה מתרחק כמו מחתר ים תיכון שלנו של 3 ימים שלא הצליח להתקיים.
אז חיכינו עוד שבוע, סוער במיוחד עם הרבה גשם ויותר שלג בחרמון. ואז...ביום שישי יצאה השמש ונתנה לנו סוף שבוע בהיר, חם ונהדר.




Tuesday, January 31, 2012

התמצאות במרחב




מסאי מרה, קניה
כשהסתובבתי לראשונה במרחבי הסוואנה האפריקאים נראה היה לי שאני לעולם לא אצליח להתמצא. פלטת עשב אינסופית שבה הכל נראה אותו הדבר. עם השנים למדתי ויכולתי להסתובב אף לבדי ללא חשש. לא תמיד ידעתי להסביר לעצמי איך אני יודעת איפה אני נמצאת, תחשה חזקה עד גבול הידיעה המוחלטת. משהו שהגוף מרגיש הרבה לפני שזה מגיע לתודעה. לעיתים היו אלה דברים ברורים ביותר; קו הגבעות סביב השמורה השטוחה, עצים בולטים באופן חריג, קטע בדרך שלא ניתן לטעות בו או מקום שהיה יקר לליבי באיזה שהיא צורה.
באחת מהעונות הגשומות שבתי הביתה לעת ערב, מרחוק הבחנתי בזוג אריות ונעצרתי ליד עץ יפה. כמה רגעים לאחר מכן צילמתי את אחת התמונות הטובות ביותר שעלה בידי לצלם אי פעם. חבטת סיום הזדווגות של לביאה אל האריה הבועל. התמונה צולמה בתנאי אור רעים במיוחד ויחסית מרחוק כך שהחוויה שחוויתי ברגע הצילום היתה אכזבה מרה. הדבר היה טרום המצלמות הדיגיטליות וידעתי שלא אוכל לפתח את השיקופיות לפני שיעבור לפחות חודש. מה רבה הפתעתי כשהשקופית פותחה והיתה פשוט מושלמת.
בימים שלאחר מכן הבחנתי שהעץ שנעצרתי לידו בולט מכל נקודה במרחק של 5 ק"מ ויכול לסמן באופן יפה את הכיוון לאחת הדרכים החשובות ביותר שעברו באיזורינו. ואיך לא הבחנתי בו קודם???
כך שמתי לב שהעצים המסמנים לי את דרכי ברחבי הסוואנה ומאפשרים התמצאות בטוחה, כולם עצים שמזכירים לי רגעים מיוחדים או מישהו שבא לבקר. אט אט הצטברו לי, העץ של אמא, העץ של אילת אחותי ושל שחר אחותי והם שניווטו אותי נאמנה בכל נסיעת בדד במישורי הענק.
כשלמדתי שיש איום על המשך קיומה של החברה שבה עבדתי, יצאתי לפרוייקט, צילום של כל העצים האלה שהובילו אותי בנאמנות משך שנים ונתנו לי נקודות ציון בשטח ובחיי בשמורה.
באחת הנסיעות רציתי לצלם את העץ של אמא שהיה רחוק במיוחד, אל הנסיעה הצטרף מדריך חדש שרק הגיע לשמורה. יצאנו דרומה ומצאנו את עצמינו בערפל כבד, ניתן היה לראות רק מטרים ספורים קדימה לנו והיינו באזור בשמורה שהכרתי הכי פחות טוב. לולא הצורך למהר ולשוב אל המחנה היינו נעמדים על מקומינו ונותנים לערפל לחלוף אך לא היתה לנו ברירה אלא לנסות. שני מצפנים קטנים על רצועת השעון של כל אחד מאיתנו, הצביעו כל אחד לכיוון אחר. בלית ברירה פניתי לניסיון אחר.
הצעתי שניסע עד שאני אמצא עץ שאני מכירה ואני כבר אדע מאיזה כיוון אני צריכה לעבור אותו.
 אכן, כך שבנו הביתה.
מאז שובי מאפריקה אני מוצאת את עצמי מתמצאת בקלות במקומות רבים בעולם עד שאני צריכה להיכנס לעיר. כאן, לעיתים כל בית נראה לי כמו שכנו, כל פינת רחוב נראית כמו זו שכרגע עברתי. ואין, פשוט אין בשום עיר מקומות שיקרים לליבי. בנוסף לכל חסר לי המבט המרחבי והידיעה שאני יכולה פשוט לנסוע עד שאגיע לעץ שכבר ינתב אותי ליעדי.

Monday, January 2, 2012

קרב של ענקים



סרנגטי, טנזניה. דצמבר 2011
מי מאיתנו לא מכיר את התחושה של מוזיקה שמעירה זיכרון שכייף להתענג עליו. דולה אותו מתוך מאגר שלעיתים לא הבחנו בקיומו. משב ריח שמחזיר אותנו באחת למקום מרגש בחיים ועם שאנחנו רוצים להתענג, גל הריח ממשיך לדרכו לנגן על מיתרי הזיכרון של אנשים אחרים, לעיתים מהר מידי. כמו נגיעות קלות, עדינות, שריד לתקופה בה החושים שלנו שיחקו תפקיד חשוב יותר.
בשנים שחייתי במסאי מרה והדרכתי סיורי לילה, נדרשו לעיתים יותר מהיכרות השטח וחוש הראיה כדי למצוא את בעלי החיים. ריחות אכן היו שימושיים לאיתור בעל חיים זה או אחר, כמו קלסתרון ריחות שאתה מדפדף בו כשעובר הגל ומסייע בחיפושים. אך כמו קלסתרון הריחות, במשך השנים שחייתי בשמורה הלך ונבנה לו גם קלסתרון של קולות. ציפורים הן הדוגמא החזקה של הסיוע בזיהוי אך כשאתה נוסע במרחבי הסוואנה החשוכים, קולות יכולים להיות אבני הדרך. שאגות של אריות. צחקוקים של צבועים בנקודות התרגשות. קריאתו של תן לבת זוגתו משמצא מזון.
זכור לי במיוחד לילה בו יצאנו ללא הגג של הרכב. כרכב ספארי גם הגג של הרכב שלנו נפתח כולו אך חודש אחד נשברה אחת מרגליו ועד שתיקנו היינו מורידים אותו לחלוטין ונוסעים אל לילות זרועי כוכבים נטולי כל כיסוי לראשינו. בלילה ההוא לא שפר עלינו גורלנו ובמרחק ניכר ממקום החנייה של הגג, התחיל טפטוף. כפי שאזורים טרופיים יודעים, עד מהרה הפך הטפטוף לגשם שוטף ולנו לא היה איך להסתתר. בניסיון לסוב על עקבותינו נשמע לפתע קול לא מוכר. שקשוק רם, חבטות של גופים גדולים. המטיילים האוסטרלים הנלהבים הביטו במשקפות הלילה והעירו לכוון את העדשה ימין. על מסך הרכב שנתן אפשרות לראות בצורה חדה יותר, הופיעו שני היפופוטמים עצומים כשהם מרימים אחד את השני מעל הקרקע בעזרת לסתות הענק שלהם. קרב של היפופוטמים בתוך המים מראה רק את ראשם הגדול ושיניהם המשקשקות, אך כאן נראה בברור כל גופם ועוצמתו של הקרב הזה היתה מהממת.
שנים לאחר מכן, מאוחר בלילה חשוך במיוחד, קולות של שקשוק גדול וחבטה של גופי ענק כאילו נכנסו לי לחלומי והתחלתי לדפדף בקלסתרון הקולות עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין. הזיהוי היה אולי מהיר אך הרגיש כאיטי וארוך במיוחד. ברגע ההכרה במה שמתרחש לא רחוק ממני זינקתי מהמיטה עם משקפת לראיית לילה שגרה איתי קבוע באוהלי. בסמוך לאוהל נראו שני היפופוטמים שהיו כל כך עסוקים בקרב עד שהטיחו אחד את השני אל הגדר החשמלית של המחנה והמשיכו וחבטו ושקשקו שיניים. המראה היה עוצמתי ומרגש במיוחד.
בשנים האחרונות אני מגיעה למרחבי הסוואנה כמבקרת חולפת בלבד ומזינה את קלסתרוני הריחות ומתענגת על המראות וחווה גלי זיכרונות נפלאים לאורך כל הטיול. בטיול האחרון שהדרכתי בטנזניה עמדתי ליד הנהר עם קבוצת מטיילים שקטה. שני היפופוטמים צעירים שיחקו אחד עם השני והתקרבנו לעמדה נוחה. רק אז נשמעו קולו של שקשוק שיניים והקול הזה החזיר אותי באחת ללילה חשוך במיוחד, לרכב פתוח ללא גג. כמעט שיכולתי לחוש את טיפות הגשם ההוא ולחזור כמו במנהרת זמן אך לרגע, לשנים בהם הסוואנה החשוכה היתה לי לבית.  


Thursday, December 29, 2011

בגן העדן של ילדות

פראן, ישראל. פברואר 2011
כילדה די צעירה במושב שלא היו בו הרבה פעילויות, הצטרפתי לחוגי סיור. מגיל מרשים אני זוכרת אריזות של תרמיל למספר ימים, ימי הליכה ארוכים עם המדריך הנערץ של האזור ושיחות של ילדות סביב מדורה של לילה. לעיתים נדמה לי שהתרמיל שהנחתי על הכתפיים בטיול הראשון עם החוג, מעולם לא נפרק ואני כמעט יכולה לראות איך ההצטרפות התמימה הזאת סללה את דרכי שהובילה אותי בסופו של דבר אל אפריקה. בית ספר תיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, בית ספר שדה בשירות הצבאי ולבסוף, טיול ארוך באפריקה. ואולי מאפריקה מעולם לא שבתי. לא מהטיול הארוך, לא מעבודה של שש שנים שהושיבה אותי בשמורת המסאי מרה שבקניה ונתנה לי נתח של טבע שנדמה שכבר חלף מהעולם.
היום, אני טועמת טעימות קטנות וזהירות בגיחות לאפריקה והדרכות בעולם שנפתח לי מעבר לה. את שעות הצפיה בבעלי החיים בשמורה החליפו משך שנים צלילות, את שטחי העשב העצומים של הסוואנות מחליף לי הים הפתוח. אבל ההזמנה שהגיעה בחורף שעבר החזירה אותי באחת לגן העדן של ילדות. טלפון מפתיע מאחד מחברי לחוג של פעם הזמין אותי למספר ימי הליכה בנגב. בזמן האריזה המהירה הרגשתי איך ההתרגשות מתגנבת לה אל בין קפליו של שק השינה, עוטפת את שקיות האוכל והבגדים ועולה איתי לרכבת דרומה. עברו כמעט 25 שנים מאז הלכנו יחדיו בשבילי הנגב ולשנינו ציפה שבוע של התענגות. אומנם הטירוף הילדותי של ספירת קילומטרג' ותחרות על קצב ההליכה כבר נשרו מעלינו. נשארה הסקרנות, ואיתה צעדנו משך ימים ונשמנו נופי ילדות שכוחים.  
בצילומי התמונה הזאת הייתי אמורה להופיע כצללית על נופי הנגב האהובים וסלעיו המרשימים. אך במבט שני על התמונה ועל הדמות השחורה, נראה לי פתאום כאילו דמותי שלי נחצבה ונגרעה מתוך הסלעים. כאילו קפצה מתוך התמונה ובאה להראות לי שזהו כור מחצבתי ולהזכיר לי מאיזה חומרים קורצתי.

Thursday, December 22, 2011

דגים במכירה פומבית








נונגווי, זנזיבר. אפריל 2011

החוף הצפוני של זנזיבר בשעות הבוקר המוקדמות. בתנועה חלקה על המים השקטים מגיעות סירות הדאו המסורתיות אל מול הכפר נונגווי. אחת לאחת הן מקפלות את המפרשים המשולשים, מטילות עוגן אל מול צריפונים קטנים והמקום מתמלא במהירות באנשים המגיעים מכל רחבי האי והומה אדם. קרני השמש מטילות אור רך של בוקר ומעירות את אנשי המלונות, מסעדות היוקרה, רוכלים משווקים קטנים יותר, כפריים מקצהו הצפוני של האי, להגיע ולראות מה הניב הים הלילה.
אנשי הדאו לאחר לילה של עבודה קשה, הם מעלים את מרכולתם אל החול הקריר. דגים גדולים נגררים על החול, גדולים פחות נישאים על כתפי הדייגים והים הזה מניב ללא סוף; מנטות, דגי מרלין (דג חרב), טוניות.
אין סוף ליצורים שנתפסים ברשתות הדייגים בלילה, כל לילה.
באחת ההדרכות שהעברתי בזנזיבר לנתי עם הקבוצה ממש בסמוך לשוק הדגים. בוקר בוקר התייצבו בחוף הדייגים עם עמל הלילה, הקונים מכל רחבי האי, זקן הכפר שמארגן את המכירה הפומבית של התוצרת, תיירים מסוקרנים ואני. בוקר בוקר צפיתי בתהלוכה מהסירות אל החוף ותהיתי כמה זמן עוד יוכל הים להאכיל את תושבי האי הזה ומבקריו הרבים.
המכירה מתנהלת בשקט ושלווה של בוקר אפריקאי. לעיתים מנהל אותה זקן הכפר ולעיתים מצטרף בחור נוסף והם משחקים כפינג פונג במכירים המוצעים מהקונים. במהירות מפתיעה נלקחים הדגים ועד מהרה לא נותר על החוף דבר. הקונים עוזבים עם הסחורה הטרייה, אנשי הסירות חוזרים ומבשלים לעצמם עוגלי, עיסת קמח טירס, או דייסת סולת מהבילה. עשן דק מיתמר מהסירות ואט אט כפי שהגיעו, הן נעלמות חרש אל החופים מול כפרי הבית של הדייגים והחוף מתפנה כאילו לא היה בו דבר.




Tuesday, December 20, 2011

משחק מכור




סמבורו, קניה. אוגוסט 2011
הקבוצה ירדה מהמטוס והכריזה שיש להם מזל טוב ושאני לא אדאג בנושא לוח הזמנים וההשתדלות למצוא להם בעלי חיים. אוכל רק להגיד שב 15 שנות הדרכת ספארי כבר באמת שמעתי הכל. אך כאן זה נאמר בביטחון של בעלי ניסיון. אנשים מגיעים לאפריקה לאחר שעות ארוכות של צפייה בסרטי טבע ולעיתים המציאות מפתיעה. לא את כל בעלי החיים כל כך קל למצוא, טורפים צדים הם לא תמיד מחזה מועדף, ובסך הכל כפי שאותם סרטי טבע הם התמריץ לצאת לאפריקה ולראות במו עיניך, הם גם אלו שעלולים ליצור ציפיות גבוהות ואכזבה, בעיקר בימי הספארי הראשונים.
יומינו השני בטיול, שמורת סמבורו. אנחנו עומדים בצד הדרך ומדברים על השמורה. כל המצלמות עדיין בתיקים, זה לנו הספארי הראשון שבו פותחים את גג הרכב ומחפשים בעלי חיים וגידיעון המסאי ואני מסבירים על השמורה, מקום העצירה נבחר בשל ארנבת בר גדולה שהרשימה את הילדים. מהשיחים מגיח נמר שלא הבחנו בקיומו קודם לכן וחוטף את הארנבת לענינו המשתאות. כל התפישה היתה כל כך מהירה עד שכמעט וחשבנו שאנחנו חולמים. אך במקום שבו עמדה קודם הארנבת, היה עכשיו כתם דם קטן.
למחרת, הקבוצה כבר בביטחון מוחלט שזה יהיה הספארי הטוב ביותר שהיה מעודו. הנהגים נוסעים צפונית מהלודג' שבו אנחנו ישנים וממתינים שאבחין בהפתעה. 12 פרטים של זאבים טלואים, טורף שנפגע רבות ממגע עם כלבים מבוייתים וחקלאים מקומיים שאני אישית ראיתי לאחרונה לפני כ 20 שנה. הזאבים, או- כלבי הבר כפי שקוראים להם באנגלית, יושבים בצל ולא נראה שהם מתכוונים לזוז בשעות הקרובות. קריאתה של יובל בחלקו האחורי של הרכב מזיזה אותנו להמשך הספארי. אמא, קוראת יובל הקטנה, אני רציתי לראות צבוע לא כלבים....
אחר הצהריים התגנבנו חזרה כאילו במקרה כדי לשטוף את העיניים שוב במראה הנדיר. הכלבים הללו יכולים להיעלם אל צפון סמבורו ולא להיראות חודשים אם לא שנים ארוכות. האוויר כבר קריר מספיק והכלבים מתחילים להתרחרח בהתרגשות. גם כאן לא היה לנו סיכוי לצלם, במהירות מפתיעה יצאה החבורה בעקבותיו של דיקדיק קטן. משסיימו לאכול, תוך דקות ספורות, יצאו במרדף אחר בן זוגו.
באנגלית קוראים לספארי נסיעת משחק  game dive. משחק שבו אתה לעיתים מנצח ורואה הרבה ולעיתים מנצח פחות ורואה הרבה פחות. , בנקודה מסויימת בטיול הזה, היה לי נדמה שהמשחק הפעם מכור...