Sunday, December 16, 2012

שיחה שכזאת בארץ המסאים



ארץ המסאים, טנזניה. חנוכה 2012

אולדוניו לנגאי נישא לגובה של כמעט 3000 מ' ממש על גבולן של קניה וטנזניה. זהו הר האלוהים של המסאים וזהו פרושו של שמו בשפתם. המסאים הופרדו לשתי קבוצות בצורה שרירותית לחלוטין בזמן חלוקתה של אפריקה על ידי מעצמות אירופה בסוף המאה ה 19 וכיום מחולקים המסאים בין קניה וטנזניה. אם כי המנהגים הבסיסיים נשארו זהים, החלטות חשובות באשר לחינוך וחיי היום יום קצת שונות, חזקתם על השטח שונה והשבט הולך ונחלק לשניים.
הר האלוהים קיים גם היום וממנו צופה האלוהים המסאי על בני שבטו המפוזרים בין שתי המדינות ועוקב בעניין אחר השינויים שהם עוברים בחייהם. הם אינם השבט הגדול ביותר ברחבי השטח, זאת יודע גם האלוהים שלהם. מתוך כ 200 שבטים וכ 70 מליון איש המפוזרים בין קניה וטנזניה, המסאים מונים כיום כמליון איש. רובם, עדיין מחזיקים בצורת חיים מסורתית במידה מסויימת, עדיין מגדלים פרות, עדיין מלים את ילדיהם בטקסי המעבר לבגרות, עדיין נישאים למספר נשים. אך חלק מהמסאים כבר מביטים לעבר אלוהים אחרים וממרומי אולדוניו לנגאי, צופה לנגאי על קהילתו המתדלדלת.
בכל טיול במזרח אפריקה מבקרים המטיילים בכפר מסאי. המסאים רוקדים ריקוד ברכה בכניסתם למנייטה, הכפר המסאי, קופצים את קפיצותיהן הגבוהות ומרשימים את הבנות בגובהם ותווי פניהם המיוחדים. בטנזניה לרוב מתפזרים המבקרים בין הבקתות הקטנות בקבוצות קטנות עם מסאים דוברי אנגלית יחסית סבירה כדי לראות את הבקתה מבפנים. וכך מצאתי את עצמי לבדי במרכז המנייטה ביום לוהט במיוחד, כשכל מטיילי מפוזרים בין הבקתות ושואלים שאלות סקרניות. הסקרנות היא הדדית כפי שאנחנו יודעים וקבוצת צעירים מסאים נעמדה איתי. חומה של השמש הלך ועלה עד שבבת אחת נכנסה השמש מאחורי ענן שחור, רוח חזקה הסיעה אותו מערבה, ואנחנו עמדנו לפתע במזג אויר נעים וראינו את הגשם מפספס אותנו וממשיך לדרכו.
מכוון שחנוכה הגיע מוקדם השנה, המבקרים הישראלים הקדימו את האירופאים והאמריקאים והמסאים היו סקרנים איך אנחנו לא מסונכרנים. מדוע קודם מגיעים אליהם כל הישראלים ודוברי האנגלית יגיעו רק מאוחר יותר.
כי הם חוגגים את חג המולד ואנחנו לא, כך עניתי. החג שלנו עכשיו הוא שונה והחופשים של החג שלנו ושלהם לא תמיד נופלים על אותו חלק של דצמבר.
היתה לרגע שתיקה. השיחה התנהלה בסווהילית ואז שאל אחד הצעירים- מה- אתם לא חוגגים את ישו?
לא, עניתי. לנו אין ישו.
ומוחמד? כך המשיך הצעיר ושאל
גם מוחמד אין לנו. אנחנו דת אחרת. כך עניתי
ואם אתם רוצים לדבר עם אלוהים? שאל צעיר אחר
אנחנו....לנו יש קו ישיר לאלוהים. אין לנו אף אחד בדרך.
דממה.
אה? שאלו כולם כמעט במקהלה
אנחנו מדברים עם אלוהים ישירות. עניתי
שתיקה.
אני חושב שאתם בבעיה, אמר אחד הבחורים לבסוף. ככה, אין סיכוי שהוא מקשיב......  


Tuesday, December 4, 2012

יוון ההררית, כל כך דומה. כל כך שונה











יוון ההררית. אפריל 2012 

ביקור ביוון לקראת עונת הטיולים. חברה טובה, מסלול משובח, אוכל שאי אפשר להפסיק לאכול, אנשים חמים ונוף מרהיב. שבוע של התענגות במדינה שקועה בחובות ואין היא יודעת לאן היא הולכת. שבוע של לפני העונה, כששני הג'יפים שלנו הם היחידים בשטח, ולכולם יש אלינו את כל הזמן שבעולם. שבוע של פינוקים וצבעוניות וסיפורי היסטוריה, מלחמות, ומטען כבד וארוך שנים בין שתי מדינות שכנות.

ברכס הפינדוס היו הגשרים שהשאירו העות'ומנים מרתקים. מטאורה היתה לי כקפדוקיה. הקפה היה לי טורקי והחום של האנשים היה ים תיכוני. בסלוניקי היו יותר אנשים עם שפמים ממה שרואים היום באיסטנבול ואנשים הילכו מחנות לחנות עם מגשי תה טורקי מרוכז וכהה. מנה ראשונה באחת המסעדות היתה גבינה מותכת כמו המוחלמה של הקצ'קר והיה קשה לברוח מזה.

זה כבר שלוש שנים שאני לא מדריכה בטורקיה. גיחות קצרות לבקר חברים, כן. רגעים גנובים מעולם שהוטרף בעל כורחו. אבל ברור שהאינטנסיביות שבה הייתי מגיעה למדינה המקסימה הזאת, והחלק שטורקיה תפסה בחיי, כבר לא יחזרו לעצמם. בכאב לב אפילו את חומר ההדרכה של טורקיה כבר ארזתי ואפסנתי בפינה חשוכה. והנה, ביקור ביוון. משהו דוקא שם ביוון התעורר בי לרגע. זיכרון רחוק, טעמים נשכחים וגעגוע.
סלחי לי יוון, אבל בביקורי זה את היית לי טורקיה. 


Saturday, November 10, 2012

כנסיות לליבלה


לליבלה, אתיופיה. אוקטובר 2012

במאה ה 12 החליט קיסר אתיופיה גברה מסקל לליבלה לבנות לעמו את ירושלים החדשה כדי שלא יסכנו את עצמם ויעלו לרגל לירושלים שלנו בזמן שמתרחשים בה מסעי הצלב. הוא חפר בזמן כהונתו 11 כנסיות יפהפיות בסלע, פיזר שמות משכנעים מישראל בכל סביבת עירו וזימן את אנשיו לעלות לרגל למקום בטוח יותר. נדמה שעד היום לא נפסקה העליה לרגל מאז תקופתו של לליבלה. גם של קהל מאמינים אבל לא פחות, של תיירים המבקרים במדינה היחידה באפריקה ששמרה על עצמאותה והמסורת הייחודית שלה.
על פי האמונה, מלכת שבא חזרה מביקור אצל המלך שלמה לא רק עם דת חדשה אלא עם תינוק קטן וחמוד ששמו מנליק. מנליק בעצמו עשה מסע צפונה בבגרותו כדי להכיר את אביו ושב אל אתיופיה עם ארון הברית. האמונה אומרת שארון הברית עדיין יושב במשכנו שבאקסום, בצפון אתיופיה אם כי רק אדם אחד בכל דור יכול לראותו ולמעשה זו תכלית חייו של אותו אדם, לטפל בארון הברית. אתיופיה עצמה התנצרה בתקופה מוקדמת יחסית לשאר העולם והעתק של ארון הברית נמצאת בכל כנסייה בחלק של הכנסיה שנקרא קודש הקודשים, גם את ההעתקים של ארון הברית יכול לראות בכל כנסייה רק אדם בדור שזה תפקידו. יש מי שמשייך את עצמאותה של אתיופיה בזמן שכל מדינות אפריקה נכבשו וישבו תחת שילטון ארופאי, לעובדה שארון הברית נמצא בה. אם יש ירושלים השניה בעולם, מן ההגיון שזו אכן תהיה באתיופיה והקיסר לליבלה הוא זה שבנה אותה לעמו המאמין.
בטיול האחרון שהדרכתי באתיופיה היתה לי קבוצה קטנה ויותר זמן לצלם. אל הטיול הגיע זוג מבוגר ונחמד, הבעל הציג את עצמו עוד לפני הטיול כצלם ואכן השקיע רבות בצילום תוך כדי הטיול. באחת הכנסיות של לליבלה בעוד אנחנו ממתינים לכל חברי הקבוצה לסיים לחלוץ את נעליים ולהיכנס, הבחנתי מזוית העין ברגע האינטימי והשליו הזה של כומר הכנסייה. יש תמונות שאתה מתאהב בהן כבר בזמן הלחיצה על הכפתור ויודע ידיעה פנימית שהן צולמו היטב עוד לפני בדיקתן ואכן, במבט שנתתי על התמונות לאחר מכן נראה היה לי שזו התמונה המנצחת של היום אם לא של הטיול. משהו בשלוות הנפש של האיש עבר אל התמונה והקסם של כנסיות לליבלה הורגש בה עד מאוד- לטעמי.
בשמחת ההצלחה הראתי את התמונה בגאווה לצלם הקבוצתי וציפיתי לתגובה נלהבת, לחוות דעת כנה וחיובית מפיו של מקצוען אמיתי.
האיש בחן את התמונה בריפרוף והשיב לי את המצלמה.
את לא משתמשת באוטומט בצילום, כך אמר.....אם היית משתמשת באוטומט זה היה יותר מדוייק....

Saturday, June 2, 2012

שטיח שחור



סרנגטי, טנזניה. אפריל 2012
מידי שנה מסתובבים במרחבי הסוואנות של מזרח אפריקה כ 2 מליון גנו וזברות במעגל נדידה בעקבות העשב. מלבד חודשיים בתחילת השנה בהם הם מתרכזים במישורים הדרומיים לתקופת ההמלטות, הם תמיד בתנועה, תמיד בדרך לעשב טרי יותר. לכן כשאנשים שואלים אותי האם יש נדידה עכשיו אני יכולה רק לחייך. השאלה היא רק היכן הם נמצאים בזמן שאלת השאלה.
יש ניסיון לבנות מפה של הנדידה והיא מפה ממוצעת בלבד. הנתיב משתנה משנה לשנה, המספרים משתנים, העונות קצת משתנות. העובדה היא שהגנו והזברות הנודדים נעים בעקבות עשב מספיק מזין וזה ההיגיון היחיד שמנחה את התנועה הזאת. זוהי הנדידה הגדולה ביותר שעוד מתקיימת על פני האדמה וכזאת תהיה כל עוד שמירת הטבע באזור תאפשר את זה.
באפריל האחרון "התיכנון" של כל חברות הטיולים היה שהגנו יהיו במרכז הסרנגטי בדרכם צפונה וכך ניבנו כל מסלולי הטיולים ונקבעו מקומות הלינה. אך כמו בשנים האחרונות, העדרים הגדולים נצפו באזור גבעות מורו בדרום הסרנגטי. התאמה קטנה במסלול הטיול אפשרה למטיילי פסח לחזות באחת מתופעות הטבע המרהיבות ביותר, אלפי גנו רועים במרחבי הסוואנה, מחזה שהעין אינה יכולה לשבוע ממנו. שטיח שחור, כפי שהגדיר אחד הנהגים שהתקשר לשתף חבר במחזה.
כשניסינו להעריך את מספר הפרטים נראה היה כאילו כל עדרי הגנו הנודדים נמצאים במרחב עליו אנחנו צופים, לפחות מליון פרטים אם לא יותר. נסענו סביב ובתוך העדרים, צילמנו ללא סוף. היינו בטוחים שראינו את כולם, שמעולם לא נראתה כזאת התקהלות של העדרים הנודדים.
למחרת היום פגשתי מדריך מקומי שמלווה את הנדידה הגדולה מזה שנים רבות. הוא חזר מספארי ולטענתו הוא ראה "את כל העדרים הנודדים", לפחות מליון אם לא יותר, את הריכוז הגדול ביותר שהוא ראה מעודו, כל זאת- בלוליאונדו שעל גבול קניה, כ 400 ק"מ צפון מזרחה מהמקום בו אנחנו היינו...




Saturday, May 26, 2012

מכושפי מזג אויר

  מבט מערבה מקייפ פוינט על האוקיאנוס האטלנטי
 מבט מזרחה מקייפ פוניט על האוקיאנוס ההודי
קייפ פוינט, קו המפגש בין האוקיאנוסים

קייפ פוינט, דרום אפריקה. מאי 2012
קייפ פוינט יושבת מעל החיבור בין האוקיאנוס האטלנטי לבין האוקיאנוס ההודי. בהביטך דרומה לעבר הקוטב הדרומי, ממערב לך מי האויאנוס האטלנטי וכף התקווה הטובה, ממזרח נמצא פולס ביי, באוקיאנוס ההודי. הנוף מרהיב, הסיפורים שניתן לספר בנקודה, מרתקים. ובכל זאת, כל קבוצה ממעט הקבוצות שלקחתי לשם הגיעה למקום והתאכזבה במקצת. הנוף יפה, זה נכון, הסיפור של המקום מרתק, גם זה נכון. אך ברוב המקרים לא ניתן לראות את חיבור האוקיאנוסים באופן ברור.
לפני שבועיים עזבנו את קייפ טאון בדרך דרומה. ערפל כבד ישב על העיר, הנוף המרהיב של המפרץ והעיר וההר שמעליה היה קבור בענן ולא ראינו דבר. בכביש הראשי של סי פוינט, אחת השכונות העשירות של קייפ טאון, נראה מקבץ אמבולנסים, סירת דיג עלתה על שרטון בשל הערפל הכבד.
כשעה דרומה, מעל האוט ביי השמיים התבהרו ונסענו ביום שמשי ונעים עד לקייפ פוינט.
בעליה לעבר המגדלור נראה ענן כבד מעל קייפ פולס ואילו כף התקווה הטובה נחה לה בשלווה ביום של שמש.
קו חד הראה את נקודת המפגש בין האוקיאנוסים כשאוקיאנוס ההודי המתחמם בשל זרם מים מקו המשווה היה מכוסה בענן סמיך, והאוקיאנוס האטלנטי המתקרר עקב זרם מים מהקוטב, היה מתחת לשמיים כחולים.
לפתע כל הסיפורים המרתקים של מסעות שיט מהמאה ה 15, מרידות, כיבושים והתיישבות ראשונה לבנה באפריקה, כל אלה התעופפו מעל ראשי הקבוצה המכושפת. יכולנו לראות את הסירות הכבדות מאבדות את דרכן בערפל אל תוך המפרץ המדומה- פולס ביי, בבואן מהמזרח, ואת שמחתם של הבאים ממערב על הגעתם לנקודה. יכולנו לראות את המרד על אונייתו של ברטלומיאו דיאז, הפורטוגזי הראשון שהצליח להקיף את הכף אך לא להשלים את השיט לעבר המזרח ואת הימאים המותשים אחרי חודשי הפלגה ארוכים, מוטלים על החוף לשזף את גופם בשמש הנעימה. יכולנו לרגע לחוות תחת מזג האוויר המכשף, עולם שבו הגעה לנקודה נכונה תלויה בניווט מאומץ ולא בהפעלת מכשיר. שבו לא ניתן להרים טלפון למשפחה מעבר לים ולהבטיח בשיחה קלילה בדיוק מתי אתה שב. שבו טיולים בעולם היו נחלתם של חוקרים, הרפתקנים ואמיצי הלב. הדהים גם אותי שכל ההסברים המעניינים ביותר, כל ההמחשות הטובות ביותר, לא יכולות לעשות מה שמזג האוויר הנכון יכול לעשות.


Wednesday, April 25, 2012

המצלמות שלי







Ndutu, טנזניה. אפריל 2012
בגיל 17 קיבלתי מאחותי מצלמה לבינתיים; Olimpus OM-1, מצלמה מדהימה בהחלט. מיותר לציין שזו מעולם לא שבה לידיה של אחותי והיא שוטטה איתי במשך התיכון בנגב ואז בשרות הצבאי בניצנים. לאחר הצבא הנוף התחלף והמצלמה זכתה לשני טיולים גדולים באפריקה ועבדה הרבה ויפה.
אך היא נגנבה מתוך תיק מלא בכביסה מלוכלכת מתוך רכב בחניון חשוך בירושליים. לא זכרתי שהשארתי אותה ברכב. רק אז הבנתי סופית שפוקוס ידני זה לא ממש בשביל העיניים שלי משום שהמחליפה היתה ניקון פשוטה אך הקלה על העבודה.
בתחילת שהותי במסאי מרה שבקניה בה חייתי 6 שנים קיבלתי תשלום הוגן על כתבות שכתבתי- מצלמת Canon EOS 5 וזו ליוותה אותי את שנותיי בשמורה בנאמנות אין קץ. רק לאחר שעזבתי את השמורה ואיתי מטען שיקופיות אין סופי, עבר העולם תהליך דיגיטליזציה לא יאומן. אצלי התהליך הזה היה כרוך בירידה ברמת הציוד ושנים הייתי מסננת ככה בעדינות שאולי כדאי שמישהו יכריח אותי לעשות את הצעד הנכון וכבר יגנוב את המצלמה. מישהו אכן עשה זאת באוגוסט 2011 בקניה. כה חבל שעם המצלמה הלכו מספר תמונות מוצלחות במיוחד אך הדחיפה נעשתה וכבר באמת שלא היתה ברירה. אל הטיול האחרון שהדרכתי באפריקה הגעתי מצויידת כהלכה; Canon EOS 60  ועדשה 100-400 מהסדרה הלבנה של Canon. מיותר לציין שיש לי עוד דרך ארוכה להכיר את הציוד ולהתחיל להפיק ממנו את המיטב. אך כבר בטיול הזה, בין עדר פילים ללביאה משועממת, ובמיוחד במיוחד ליד צ'יטה אוכלת יכולתי מאוד בשקט, בלי שאף אחד ידע, להודות למי שגרם להחלפת הציוד. את מה שאני מאחלת לו מיום שעשה זאת התקשתי לשנות- שהמצלמה הזאת תביא לו רק מזל רע או כמו שאומרים בפולנית- שיוציא את זה על תרופות. אבל במבט על התמונות שצולמו עם הציוד החדש, באמת שאין מה להשוות.


צבי ים איטיים במיוחד


קרואטיה, מרץ 2012

אנחנו מכירים את אגדת האיטיות של צבים, אבל סיפור הצב והארנבת לא היה עובד עם צבי ים. 'פליק' אחד בגפיים הקדמיות, וצבי הים מתקדמים במהירות מדהימה. המפגש שלי עם צבי ים היה בעיקר במרכז להצלת צבי ים במכמורת בו התנדבתי כשנתיים. הגעתי אל המרכז לאחר שש שנים בהם חייתי בשמורת טבע בקניה ובתחילה ההתלהבות שלי מהמרכז לא היתה ברורה לחברים. אבל בחיי בשמורת הטבע הייתי עסוקה בצילום וצפייה, לעולם לא בטיפול. מעולם לא שלחתי יד לגעת בחיות הבר והמרכז נתן את האפשרות הזאת בטיפול היומיומי בצבים שהגיעו לשיקום. בנוסף, זה היה מרשים לראות בעל חיים שמגיע מהבר ולאחר טיפול לעיתים של חודשים ארוכים, שב אל סביבת חייו הטבעית ללא כל בעיה נראית לעין.
במרץ 2012 יצאתי לשבועיים חתירה בין האיים בקרואטיה. בעונה יחסית קרה זו יכולנו להרוויח מפרצים נטושים וטבע במלוא עוצמתו. גם הרוח המטורפת שפקדה אותנו לשלושה ימים עשתה את חלקה בהרגשה הזאת. ראינו דולפינים, חווינו ביקורים של יסעורים במשחקי אווירונאוטיקה סביב הקיאקים אבל עבורי ההתרגשות היתה בעיצומה כשפגשנו את צב הים הראשון, והשני והשלישי.
הצב הראשון היה בחצייה בת 40 ק"מ בין האי Vis לאי Susac , הבטתי בו ואמרתי בטון ידעני שהצב הזה לא בסדר. הוא היה כל כך אפטי עד שאם רציתי- יכולתי ממש להרימו מהמים. התאפקתי שלא לגעת, אחרי הכל צב בטבע ולא רציתי להפריע. מכוון שהיה לפנינו עוד יום ארוך במיוחד התעכבתי רק למספר ניסיונות צילום.  לאחר מספר שעות באותה חצייה, פגשנו צב שני והוא התנהג בדיוק אותו הדבר.
בחצייה למחרת, מהאי Susac  לכיוון Lastovo, חצייה של כ 20 ק"מ פגשנו צב נוסף. (הממוצע נשמר...), כמעט שדרסתי את הצב הזה עם הקיאק . העניין הטריד את מנוחתי עד הפעם הבאה שבדקנו את טמפרטורת המים; 13 מעלות.
נאלצתי להזכיר לעצמי שאחרי הכל צבי ים הם זוחלים. אחת הבעיות הקשות שנתקלנו בהן בחורף במרכז ההצלה, בעיקר אצל צבים צעירים, היתה מכת קור. אז איך באמת ציפיתי מהם להתנהג אחרת?


צדפת ים אנדמית באי סצ'דרו Periska 




דבורת בומבוס קפואה שהיתה לנו על הקיאק בבוקר

שושנת ים אדומה