Tuesday, September 27, 2011

כמה קטנים


מייט, קרואטיה. ספטמבר 2011
באחת מהדרכות הקיץ האחרון יצאתי למונטנגרו עם קבוצה מקסימה אך רועשת במיוחד. מדריך חדש הצטרף ללמוד את המסלול ואכן בחריצות רבה השקיע בלימוד המסלול הזה שעות רבות. ביומינו הרביעי לטיול הגענו לתצפית מרהיבה על נהר הטרה. מימיו התכולים של הנהר ניבטו אלינו  מהמרחק מתוך קניון עמוק שגדותיו מתפארים ביער אשוחים גדול. המחזה אכן עוצר נשימה, אך החברה שלנו גילגלו במורדות המצוקים רעמי צחוקים וסיפורים קולניים. ולא היה נראה כלל שיכלו להתפעל מהנקודה בה עמדו.
נעמד המדריך החדש והרעים בקולו
-          חברה, בואו נתקרב רגע אחד לשני. דממה. הקבוצה היתה בהלם ועשתה כדבריו.
-          עיצמו עיניים הורה להם קולו העמוק, והם אכן עצמו.
מתחתיהם היה פרוש אחד מהנופים המרשימים ביותר במונטנגרו היפה, אך הם ישבו שם אל מול הנוף הנדיר הזה, עצומי עיניים.
-          עכשיו, כך אמר הקול הקשוח, בואו נפתח עיניים ונחשוב כמה קטנים אנחנו בכל העוצמה הזאת.
בליבי פנימה התכווצתי כדי שלא לפרוץ בצחוק ומתוך מבוכה בשביל המדריך החדש. חשבתי שאראה אותו טובע בשפע היערות ציניות במיוחד. אך להפתעתי הרבה השקט נמשך ואט אט החברה הודו לו על המעשה המדהים שעשה.
כן, יש לעיתים שאתה מרגיש שהאנשים שאתה מביא למקום מפספסים אותו פיספוס עמוק בצורה שהם מגיעים אליו. אבל אני משערת שלכל אחד יש את צורת החוויה שלו ממקומות.
בשבוע שעבר יצאתי להכנת מסלול עם מדריך קיאקים. שבוע חתרנו בנופיהם האדירים של איי קרואטיה, סימנו מקומות מקסימים ב GPS לקבוצות אותם ידריך שם. נכנסנו לכל מערה, לכל קבוצת סלעים. צילמנו. והרגשנו שלעיתים לא ניתן להכיל את המקום. להרבה מקומות הגענו ושמרנו היטב שלא לפצות פה כדי שלא לפגום בקיסמו של המקום.
באחד הימים חתרתי מאחור והבטתי על הקיאק עובר מתחת לסלעים גבוהים להחריד. קולו העמוק של המדריך החדש ממונטנגרו הדהד מהמצוקים האדירים. כמה אנחנו קטנים...כמה אנחנו קטנים... למרות שלעיתים לא ניתן לשים את זה במילים מבלי שזה ישמע מגוחך, יש מקומות שמציבים אותנו בפרופורציות אחרות לגמרי. אנחנו קטנים, הבעיות שלנו רחוקות, אולי לא כל כך גדולות, אולי ניתנות לפיתרון קל משחשבנו. הדברים מקבלים פרץ של אופטימיות שלא תמיד ניתן להסביר אותה, והכוח שהיא נותנת יכול כבר לסלול פיתרון להרבה דברים שאליהם אנחנו חוזרים.  לא תמיד, זה נכון. אבל במקרים הנדירים שזה קורה, אני יודעת שבחרתי נכון, שהייתי במקום הנכון, בזמן הנכון ושהיתה לזה סיבה שגם אני לא ידעתי אותה קודם לכן.

Friday, July 8, 2011

פריחה







מונטנגרו. יוני 2011
בכל שנה בעונה המסויימת הזאת, הטיולים משנים קצת את אופיים וקבוצות של אנשים שיכורים נראים בתנועה איטית על דרכי העפר. קפיצות מהירות של המדריך מהג'יפ, פוזות צילום משעשעות וקריאות התלהבות בוקעות מכל רכב. זה לא משנה אם אתה מכיר, אם אתה יודע את השם או מה ניתן לעשות עם צמח זה או אחר. עונת הפריחה אינה משאירה אותך אדיש.
שנים הסתובבתי בהשתלמויות בוטניקה של החברה להגנת הטבע, הדבקתי חלקי צמחים, כתבתי תצפיות ולמדתי להכיר צמחים בארץ בכל עונות השנה, גם לא בפריחה. העין דרכה אני מביטה על צמחים גם שנים ארוכות לאחר מכן לא השתנתה. כאילו מעין מיומנות של היכרות קיימת גם כשאינן מקטלג צמח זה או אחר למשפחה או קבוצת צמחים, או לפחות, אינך מקטלג לפי הקיטלוג המוכר.
דומה הדבר להיכרות עם אנשים. כשאתה עובר מול אדם מוכר אתה מתחיל לחפש. באותו חיפוש, מה בעצם אתה מחפש? האם את שמו? אולי מאיפה אתה מכיר אותו? לאיזו קבוצה הוא שייך באסוציאציה האישית שלך? אני משערת שלכל אחד מאיתנו יש את מנגנון החיפוש האישי שלו. ומתי בעצם ניתן למתוח את הגבול בין זה שאתה זוכר את שמו של אותו אדם לזה שאתה יודע ומכיר את שמו? וכשאתה מכיר את שמו, מה עוד אתה מכיר מעבר?
למדתי עם השנים שכשאני מביטה בפרח, מנגנון החיפוש שלי אחר השם כמוהו כמנגנון החיפוש אחר שמם של אנשים. הוא אינו קיים. כמו במפגש עם אנשים אני קודם מחפשת את החוויה, את הקונוטציה. את מה אני מכירה. במבט על פרח או צמח כזה או אחר, אני מנסה לראות איפה ראיתי אותו מאושר יותר או פחות. חוויות של מפגשים אחרים צפות ועולות, זוויות צילום שהיו מוצלחות במיוחד, תאורה ש"עשתה לו טוב". השם כבר מגיע מעצמו או שאינו מגיע ולא תמיד הוא הפרט החשוב. הוא כלי חשוב.
מידי שנה יש לנו מפתח קטן להכיר אותם עוד. במדינות הרריות הפריחה עולה קומה ככל שהעונה מתקדמת והעונה מתארכת במקצת ומאפשרת את ההתעמקות וההתענגות. בחודש יוני השנה הזדמן לי להדריך שלושה שבועות רצוף במונטנגרו ההררית וללוות את הפריחה המשגעת. כמו בכל שנה, כאילו הופתעתי שהנס הזה עדיין קורה. וכמו בכל שנה, הופתעתי כמה בקלות אנשים יכולים להתלהב מהפריחה התלהבות אמיתית ועם ההתלהבות הזאת, רק כדי להכיר או להתרשם או כדי לא להתכופף אל הפרח עצמו, קוטפים פרחים ללא הכרה. יש לי תחושת שליחות קטנה משלי בעניין- לפקוח את העיניים ואת ההכרה למטיילים , שהצמח הזה שרד תקופת חורף קשה, הרים את הראש והצליח להוציא מעצמו את היופי הזה לא עבורינו, אלא כדי שגם בשנה הבאה הוא יהיה כאן. עדיין לצערי אני תמיד שומעת היערות כמו "היא לא מרשה לקטוף"...
כמו פעולת החינוך המדהימה שנעשתה בארץ בעניין קטיף הכלניות והרקפות בשנות ה 70, שהיתה פעילות חינוכית חשובה ולא רק משום שמירה על הכלניות והרקפות, יש לי תקווה שמתוך כל קבוצה שאני מדריכה, יש לפחות שלושה אנשים שיעצרו שניה בפעם הבאה שהם מתכופפים לקטוף איזה פרח נאה. ולא מתוך תחושת האיסור, אלא מתוך תחושת האהבה והכבוד. מתוך ההבנה.

Wednesday, March 16, 2011

פיית היער


ביוגרד, מונטנגרו. יולי 2010
יעלה ירדה מהמטוס ובמבט אחד ידעתי איפה אני רוצה לצלם אותה. חיכיתי כבר לרגע שנמצא את העלים של ביוגרד, אלה שאף פעם אף אחד מאיתנו לא זוכר את השם שלהם. היה לי ברור בדיוק איזה תמונה אני הולכת לצלם שם...עם תווי הפנים המיוחדים שלה ואופיה המחוייך, יעלה התאימה בדיוק לנקודה הזאת.
אבל הטיול של הקבוצה הזאת במונטנגרו הגיע לשמורת ביוגרד והיער העתיק שלה רק ביום הרביעי מתוך חמישה ימי טיול. ורק לקראת סוף היום, אחרי דרכים נופיות משגעות, ארוחת צהריים בכפר קיץ קטן (קטון) וירידה מפותלת ביותר באחד היערות העשירים והעתיקים באירופה, רק אז- עצרנו את הג'יפים ויצאנו למה שאנשים מקבלים בהפתעה גמורה בטיול ג'יפים- הליכה...
אך הפעם לא היתה זו הליכה רגילה, בהתרגשות על שסוף סוף הגיע היום, כמעט בריצה החשתי את הקבוצה אל העלים הירוקים (שתמיד שניה אחרי שאני מסתכלת על השם שלהם אני שוכחת אותו כי הוא כל כך מתאים וכל כך טריוויאלי), מנעתי הליכות לשירותים, חסכתי בהסברים ואז, בהגיעינו לצידו הכי מרוחק של אגם ביוגרד- דחפתי את יעלה מגשר העץ, הקפתי צווארה בצווארון ירוק והודעתי לה שעכשיו צריך לחייך. חמישה ימים דמיינתי את התמונה הזאת מצטלמת, ויעלה היא אכן הדמות המתאימה ביותר שצולמה שם אי פעם. כאילו נולדה בעצם פייה של צמחים. שלווה ומרגיעה. היה ברור לי שזו רק אני ולא היה אולי קשר לאיך שיעלה הרגישה בתוך העלה, אבל עבורי ברגע ההוא היא נראתה לי כאילו היא הגיעה הביתה.

Tuesday, March 8, 2011

פיל פילון אפו ארוך

שמורת סמבורו, קניה. ספטמבר 2010
פילים קטנים הם תאווה לעיניים. חוסר הקורדינציה שלהם גורם להם להתנהל בצורה משעשעת  במיוחד. הם לא תמיד נראים כאילו הם הולכים לכיוון אליו התכוונו ולעיתים נראה שהם כמעט דורכים לעצמם על החדק או כושלים בניסיון לחצות כפל קרקע. צריך רק לזכור שליד כל פיל קטן ומשעשע, יש אמא גדולה ומודאגת.
סמבורו בשעת בוקר מוקדמת, עדרי הרכבים פתוחי הגגות שועטים על הדרכים המאובקות, מתפזרים לאורך הנהר בחיפושים אחרי בעלי החיים. זו מערכת מורכבת ועדינה.
המטייל בא להנות לאחר שנים של צפיה בסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק שצולמו במכשור ארוך טווח ומשך שנות צילומים ארוכים. כל אלה לא מעניינים את המטייל הממוצע כהוא זה, הוא רוצה לראות את מה שהטלויזיה מבטיחה לו יום יום, את איך שהמסך בבית משווק לו את הטבע הפראי של אפריקה.
הנהג, מצד אחד מחוייב לחוקים יחסית נוקשים של שמירת טבע, אכופים יותר או פחות בהתאם למדינה ולשמורה, ומצד שני מאוד רוצה לתת למטייל שברכבו את מה שלשמו הגיע לאפריקה.
ובעלי החיים? הם אלה שמשך כל היום חשופים לרכבים רבים. קולות מכשירי קשר רמים המבשרים ממרחקים מי ראה מה. אולי הם סלחנים אלינו במידה לא רגילה והיה יפה לחשוב שאולי זה משום שהם מבינים שאנחנו אלה שמשלמים את הכניסות היקרות לשמורות ובכך מאפשרים לשמורות להתקיים. אבל הם  לצערי, פשוט כנראה התרגלו. מיום הוולדם מסתובבים בעלי החיים המוזרים האלה סביבם, על ארבע גלגלים, ומתוך המכסה הפתוח שלהם מציצים פרצופים מחייכים הרכונים מעל עדשות של מצלמות ומשקפות. אין זה אלא עדר נוסף שמשתלב במגוון בעלי החיים המשוטט בשמורה.
רק כל עוד שומרים הפקחים והנהגים על החוקים ונותנים לבעלי החיים את המרחב, והמטייל עדיין זוכה לראות ולחזור הביתה נלהב ומוקסם, נשמר האיזון העדין המאפשר את נוכחותה של התיירות בצורה שבה היא מתנהלת בשנים האחרונות.
מרתק לראות את סקרנותם של צעירי העדרים. כמו הצעירים שלנו המביטים בעין מסוקרנת אל משהו שאינם מכירים, כך בוחנים אותנו צעירי העדר למיניהם. גורי אריות נושכים את גלגלי הרכב, גורי תנים מושכים את מגיני הבוץ של הגלגלים, נועצים בגומי הקשיח שיניים דקות וגורי פילים מנסים להריח את הרכב, מטלטלים את חידקם ומנפנפים באוזניהם כדי לראות איך יגיב בעל החיים המוזר הזה ואז חוזרים לדווח לאמא. בספטמבר 2010, יצא לי לשבת ליד הצגה שלמה של הפילון המקסים הזה ולהיזכר בפראנק, צלם שעבד בקניה שנים, פראנק נקלע פעם לצילומי פילון קטן שעשה לו הצגה שלמה. לאחר שעת צילומים יפה ומרגשת הפילון התקרב יתר על המידה, פראנק לא קרא נכון את התמונה. כל כך היה שקוע בצילומיו שמיד התכונן לסדרה נוספת של תקריבים. אמא פילה עצומה יצאה מהשיחים בריצה ולימדה את פראנק לקח שלא ישכח לעולם. הוא ניצל מהעניין בנס, מצלמתו ובגדיו לגופו והשאיר את רכבו החרב לפילה הזועמת. צריך אדם לדעת את מקומו במערכת העדינה הזאת הוא אמר לי אז בהשלמה.

Tuesday, February 22, 2011

ים של חול








סהרה, מרוקו. 2010
את מרוקו הכרתי ללא כל תכנון מיוחד. החברה שאני עובדת בה הצטרכה מדריך חדש למרוקו, נסעתי להכיר ושקעתי לתוך שנת עבודה שאת רבע ממנה ביליתי במרוקו. המדינה הכתה אותי בהלם כבר בהגעתי הראשונה, כל כך אפריקה וכל כך לא. בהחלטה נצמדתי לחלקיה האפריקאים והתחלתי את היכרותי איתה משם. כך, הכל התגלגל בצורה מוכרת ומובנת יותר ומהר מאוד יכולתי להרגיש שאני מכירה ושולטת בחומר. אחת הבעיות במקום שבו אתה מדריך חדש והצוות המקומי שונה בתפיסת הזמן שלו, הוא התיזמונים.
יום הטיול בנוי כמו פזל מחלקים קטנים שתלויים בהרבה נותני שירות. בכל הימים ניתן לתפקד על טווח הערכת זמנים רחב יחסית, אך לא ביום הירידה אל הסהרה. שם, התיזמון חייב להיות מדוייק ביותר. בכל ירידה אל הסהרה הייתי לוקחת את המטיילים לטיול שקיעה. הגעה מוקדמת מידי אינה מומלצת בשל החום, הגעה מאוחרת מפספסת את שעות השקיעה היפות.
ושוב למחרת בבוקר, אתה רוצה לתפוס את העולם כמה דקות לפני שהשמש מתעוררת, ולהמתין למפתח הזדמנויות קסום של צילום הדיונות. בזוית מסויימת של קרני השמש, נוצרת ניגודיות נפלאה בין האור והצל. הכל תלוי ניקיון האויר ולכן תלוי עונה ומזג אויר. לעיתים המפתח קצר ולעיתים מאפשר כשעתיים צילומים. מרגע שהשמש גבוהה מידי הניגודיות הולכת מעם הדיונות היפות, זהו זמן טוב לצאת את אזור החולות.
באחד הטיולים יצאתי להליכת הבוקר מלווה במטיילים נלהבים. אחד אחד מצאו לעצמם את הדיונה שעליה הוא רוצה לטפס ואת טווח המרחק הרצוי מהקמפ. ורק מטייל אחד נשאר איתי. הבחור, איש הי-טק שאינו מטייל הרבה ואינו עוזב את טווח העיר לעיתים קרובות. הלילה בקמפ הנטוע בלב מדבר החולות היה מאוד מרגש מבחינתו. הקימה המוקדמת בבוקר היתה חידוש מפתיע עבורו אבל אל משחק הצילום שלי הוא פשוט לא הצליח להתחבר. הוא הביט בי מנסה לצלם בגבהים שונים בזויות שונות, משחקת בכיווני המצלמה למיניהם. מנקודה אחת אין סוף תמונות שניתן לצלם, כל אחת שונה מרעותה שוני תהומי. לבסוף שאל בעדינות מה אני מחפשת. אני? אני מחפשת את השלמות, כך עניתי. ובאותו הבוקר היא נמצאה בנקודות רבות בים החולות הזה.

Saturday, February 5, 2011

נמרה של כבוד



מסאי מרה, קניה אוקטובר 1998
תיירים מגיעים לשמורה ורוצים לראות כל שמתואר בספרים וסרטים. זה מתחיל ברשימת מכולת קטנה ורק מעבר לה מגיע השלב שבו יש פחות רצון לרוץ ולסמן שראינו בעל חיים זה או אחר, ויותר רצון להמתין ולצפות בבעלי החיים הנמצאים. ברשימת בעלי החיים הנדירים וגבוה למעלה, נמצאים הנמרים ולא דוקא משום שהם נדירים אלא משום צורת החיים הסוליטרית ואופיים החמקני במיוחד. גם בשמורת המסאי מרה שופעת בעלי החיים היה קשה למצוא אותם.
שנים הסתובבתי בשטחי הסוואנות והתרגלתי למצוא בעלי חיים בעשב גבוה או "קצור", ירוק או צהוב ויבש אך נמרים היו לי קשים למציאה. הייתי מגיעה אליהם לרוב אחרי טיפ מוצלח של נהג שידע להסביר במדויק או דרך מציאת בעלי החיים הפשוטה ביותר- מציאת מקבץ של רכבי תיירים. זכורה לי שיחה עם נהג שנהג את הטיול הראשון שהייתי בו באפריקה. גם אני כמו כל תייר שנפגש בתופעה לראשונה הייתי מוקסמת מיכולת המציאה של בעלי החיים וחדות הראיה. שאלתי אותו איך הוא מוצא וההסבר היה מרתק, הוא אמר שהוא סורק את השטח בעיניים רכות ורק כשיש משהו דוקר, יוצא מן הכלל, שכביכול אינו שייך להרמוניה הכללית של השטח, הוא מתמקד בו כדי להבין מה זה בעיניים חדות יותר. הבנה מוחלטת של הנאמר היתה לי רק במציאת הנמרה הזאת, נמרת הכבוד שלי.
בשיא עונת ההגירה הגדולה של הגנו והזברות, לאחר יום מלא וחם ליד הנהר שבנו, ליסה חברה טובה ואני אל הקמפ להתארגן לעבודת הערב. במרחק מהדרך היה עץ שעברתי לידו לפחות פעם ביום, משהו חד בעץ תפס את תשומת ליבי ורק בהביטי דרך משקפת יכולתי לראות שהמשהו הזה הוא ענף קצר היורד ישר למטה. היה קשה לראות גם עם משקפת ורק בקרבת העץ ניתן היה להבחין שזהו קצה זנבו של נמר. התקרבנו אל העץ וזכינו לחצי שעת תצפית על נמרה יפהפיה, ממרומי העץ נשמע קולו של גור הקורא לאימו ורק בשובינו בבוקר הצלחנו לראות גם אותו.
זו היתה תצפית יפה, אחת היפות שיצא לי לראות של נמרים, אך עבורי היא היתה הרבה יותר מנמרה וגור. אפילו גיטונגה שעבד איתי שנים והיה נהנה להקניט את ה"עיניים הלבנות" שלי נאלץ להביע את הערכתו. בהסתובבות בשטח כמדריך ונהג אתה נמדד על ידי הנהגים המקומיים על פי היכרות השטח שלך ועל פי יכולתך להסביר לאחרים היכן נמצאים הדברים. יש שפת בוש שלמה והיא הרבה יותר מלדעת לדבר סווהילית. היא מונחים מקומיים ושמות שהומצאו אחרי סיפורים זכורים במיוחד. בשנים הראשונות בשמורה היה נדמה לי שאני נמדדת גם על פי יכולת מציאת בעלי החיים ולמרות שהתמודדתי עם העניין באומץ רב, התקשתי במיוחד במציאת נמרים והייתי מתוסכלת מאוד מהעניין. הנמרה הזאת הרגישה כסוף שלב א בהכשרה וחידדה את ההסבר הישן ששמעתי שנים ארוכות קודם.

Thursday, February 3, 2011

כמו תל אביב בקיץ


ביוגרד, מונטנגרו. ספטמבר 2008
מונטנגרו יושבת על רכס האלפים הדינרים. גובהה של הפסגה הגבוהה ביותר במדינה, בובוטוב קוק לא עולה על 2500 מ', אך כל המדינה נראית בנטייה אדירה והפרשי גבהים מרשימים. אחד המטיילים שהדרכתי בה אמר לי פעם שאם היו מודדים שטח מדינה בנפח...
מזג האויר במונטנגרו עם הגיון של מזג אויר של רכסים הרריים צפוניים. בחורף קר ומושלג, בקיץ קו החוף לא נופל מהחום והלחות של תל אביב אך בהרים לרוב נעים וממוזג. עונות המעבר זה כבר סיפור אחר ותמיד מומלץ להתכונן לגרוע ביותר.
באחד מהשבועות הסתוויים שיצא לי להדריך במדינה היפהפיה הזאת, שטף גל קור אדיר את אירופה והחזאים קפאו על שמריהם. נסעתי לשדה התעופה לאסוף את הקבוצה שהגיעה, הם ירדו מהמטוס לבושים לבוש קל בלבד והביעו את תקוותם שאזור החוף מייצג היטב את שאר המדינה מכוון שכבר שם היה להם קר. שאלתי מה נאמר להם בארץ והם השיבו, נאמר לנו לא לדאוג, מונטנגרו זה כמו תל אביב בקיץ...
מיותר לציין שכבר ביום הראשון עצרנו בשוק מקומי להצטייד בסוודרים חמים בשלל צבעי הקשת. למחרת הטמפרטורות צנחו והלילות היו מתחת לאפס. בכל בוקר היינו מנקים את שכבת הקרח מחלונות הג'יפים ומחממים את מי הקירור. באמצע השבוע, בעלייה לשמורת ביוגרד, בבוקרו של היום נראו שדות הדגניים כשדות קרח אינסופיים.
הוספנו להצטייד בכל פינה של שוק, עשינו תחרות צבעוניות ותמונות קבוצתיות של קור ובכל ערב התייצבנו מול המחשב לשלוח למשרד תמונות של אנשים קפואים תחת הכותרת- מונטנגרו זה כמו תל אביב בקיץ...