Tuesday, January 31, 2012

התמצאות במרחב




מסאי מרה, קניה
כשהסתובבתי לראשונה במרחבי הסוואנה האפריקאים נראה היה לי שאני לעולם לא אצליח להתמצא. פלטת עשב אינסופית שבה הכל נראה אותו הדבר. עם השנים למדתי ויכולתי להסתובב אף לבדי ללא חשש. לא תמיד ידעתי להסביר לעצמי איך אני יודעת איפה אני נמצאת, תחשה חזקה עד גבול הידיעה המוחלטת. משהו שהגוף מרגיש הרבה לפני שזה מגיע לתודעה. לעיתים היו אלה דברים ברורים ביותר; קו הגבעות סביב השמורה השטוחה, עצים בולטים באופן חריג, קטע בדרך שלא ניתן לטעות בו או מקום שהיה יקר לליבי באיזה שהיא צורה.
באחת מהעונות הגשומות שבתי הביתה לעת ערב, מרחוק הבחנתי בזוג אריות ונעצרתי ליד עץ יפה. כמה רגעים לאחר מכן צילמתי את אחת התמונות הטובות ביותר שעלה בידי לצלם אי פעם. חבטת סיום הזדווגות של לביאה אל האריה הבועל. התמונה צולמה בתנאי אור רעים במיוחד ויחסית מרחוק כך שהחוויה שחוויתי ברגע הצילום היתה אכזבה מרה. הדבר היה טרום המצלמות הדיגיטליות וידעתי שלא אוכל לפתח את השיקופיות לפני שיעבור לפחות חודש. מה רבה הפתעתי כשהשקופית פותחה והיתה פשוט מושלמת.
בימים שלאחר מכן הבחנתי שהעץ שנעצרתי לידו בולט מכל נקודה במרחק של 5 ק"מ ויכול לסמן באופן יפה את הכיוון לאחת הדרכים החשובות ביותר שעברו באיזורינו. ואיך לא הבחנתי בו קודם???
כך שמתי לב שהעצים המסמנים לי את דרכי ברחבי הסוואנה ומאפשרים התמצאות בטוחה, כולם עצים שמזכירים לי רגעים מיוחדים או מישהו שבא לבקר. אט אט הצטברו לי, העץ של אמא, העץ של אילת אחותי ושל שחר אחותי והם שניווטו אותי נאמנה בכל נסיעת בדד במישורי הענק.
כשלמדתי שיש איום על המשך קיומה של החברה שבה עבדתי, יצאתי לפרוייקט, צילום של כל העצים האלה שהובילו אותי בנאמנות משך שנים ונתנו לי נקודות ציון בשטח ובחיי בשמורה.
באחת הנסיעות רציתי לצלם את העץ של אמא שהיה רחוק במיוחד, אל הנסיעה הצטרף מדריך חדש שרק הגיע לשמורה. יצאנו דרומה ומצאנו את עצמינו בערפל כבד, ניתן היה לראות רק מטרים ספורים קדימה לנו והיינו באזור בשמורה שהכרתי הכי פחות טוב. לולא הצורך למהר ולשוב אל המחנה היינו נעמדים על מקומינו ונותנים לערפל לחלוף אך לא היתה לנו ברירה אלא לנסות. שני מצפנים קטנים על רצועת השעון של כל אחד מאיתנו, הצביעו כל אחד לכיוון אחר. בלית ברירה פניתי לניסיון אחר.
הצעתי שניסע עד שאני אמצא עץ שאני מכירה ואני כבר אדע מאיזה כיוון אני צריכה לעבור אותו.
 אכן, כך שבנו הביתה.
מאז שובי מאפריקה אני מוצאת את עצמי מתמצאת בקלות במקומות רבים בעולם עד שאני צריכה להיכנס לעיר. כאן, לעיתים כל בית נראה לי כמו שכנו, כל פינת רחוב נראית כמו זו שכרגע עברתי. ואין, פשוט אין בשום עיר מקומות שיקרים לליבי. בנוסף לכל חסר לי המבט המרחבי והידיעה שאני יכולה פשוט לנסוע עד שאגיע לעץ שכבר ינתב אותי ליעדי.

Monday, January 2, 2012

קרב של ענקים



סרנגטי, טנזניה. דצמבר 2011
מי מאיתנו לא מכיר את התחושה של מוזיקה שמעירה זיכרון שכייף להתענג עליו. דולה אותו מתוך מאגר שלעיתים לא הבחנו בקיומו. משב ריח שמחזיר אותנו באחת למקום מרגש בחיים ועם שאנחנו רוצים להתענג, גל הריח ממשיך לדרכו לנגן על מיתרי הזיכרון של אנשים אחרים, לעיתים מהר מידי. כמו נגיעות קלות, עדינות, שריד לתקופה בה החושים שלנו שיחקו תפקיד חשוב יותר.
בשנים שחייתי במסאי מרה והדרכתי סיורי לילה, נדרשו לעיתים יותר מהיכרות השטח וחוש הראיה כדי למצוא את בעלי החיים. ריחות אכן היו שימושיים לאיתור בעל חיים זה או אחר, כמו קלסתרון ריחות שאתה מדפדף בו כשעובר הגל ומסייע בחיפושים. אך כמו קלסתרון הריחות, במשך השנים שחייתי בשמורה הלך ונבנה לו גם קלסתרון של קולות. ציפורים הן הדוגמא החזקה של הסיוע בזיהוי אך כשאתה נוסע במרחבי הסוואנה החשוכים, קולות יכולים להיות אבני הדרך. שאגות של אריות. צחקוקים של צבועים בנקודות התרגשות. קריאתו של תן לבת זוגתו משמצא מזון.
זכור לי במיוחד לילה בו יצאנו ללא הגג של הרכב. כרכב ספארי גם הגג של הרכב שלנו נפתח כולו אך חודש אחד נשברה אחת מרגליו ועד שתיקנו היינו מורידים אותו לחלוטין ונוסעים אל לילות זרועי כוכבים נטולי כל כיסוי לראשינו. בלילה ההוא לא שפר עלינו גורלנו ובמרחק ניכר ממקום החנייה של הגג, התחיל טפטוף. כפי שאזורים טרופיים יודעים, עד מהרה הפך הטפטוף לגשם שוטף ולנו לא היה איך להסתתר. בניסיון לסוב על עקבותינו נשמע לפתע קול לא מוכר. שקשוק רם, חבטות של גופים גדולים. המטיילים האוסטרלים הנלהבים הביטו במשקפות הלילה והעירו לכוון את העדשה ימין. על מסך הרכב שנתן אפשרות לראות בצורה חדה יותר, הופיעו שני היפופוטמים עצומים כשהם מרימים אחד את השני מעל הקרקע בעזרת לסתות הענק שלהם. קרב של היפופוטמים בתוך המים מראה רק את ראשם הגדול ושיניהם המשקשקות, אך כאן נראה בברור כל גופם ועוצמתו של הקרב הזה היתה מהממת.
שנים לאחר מכן, מאוחר בלילה חשוך במיוחד, קולות של שקשוק גדול וחבטה של גופי ענק כאילו נכנסו לי לחלומי והתחלתי לדפדף בקלסתרון הקולות עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין. הזיהוי היה אולי מהיר אך הרגיש כאיטי וארוך במיוחד. ברגע ההכרה במה שמתרחש לא רחוק ממני זינקתי מהמיטה עם משקפת לראיית לילה שגרה איתי קבוע באוהלי. בסמוך לאוהל נראו שני היפופוטמים שהיו כל כך עסוקים בקרב עד שהטיחו אחד את השני אל הגדר החשמלית של המחנה והמשיכו וחבטו ושקשקו שיניים. המראה היה עוצמתי ומרגש במיוחד.
בשנים האחרונות אני מגיעה למרחבי הסוואנה כמבקרת חולפת בלבד ומזינה את קלסתרוני הריחות ומתענגת על המראות וחווה גלי זיכרונות נפלאים לאורך כל הטיול. בטיול האחרון שהדרכתי בטנזניה עמדתי ליד הנהר עם קבוצת מטיילים שקטה. שני היפופוטמים צעירים שיחקו אחד עם השני והתקרבנו לעמדה נוחה. רק אז נשמעו קולו של שקשוק שיניים והקול הזה החזיר אותי באחת ללילה חשוך במיוחד, לרכב פתוח ללא גג. כמעט שיכולתי לחוש את טיפות הגשם ההוא ולחזור כמו במנהרת זמן אך לרגע, לשנים בהם הסוואנה החשוכה היתה לי לבית.  


Thursday, December 29, 2011

בגן העדן של ילדות

פראן, ישראל. פברואר 2011
כילדה די צעירה במושב שלא היו בו הרבה פעילויות, הצטרפתי לחוגי סיור. מגיל מרשים אני זוכרת אריזות של תרמיל למספר ימים, ימי הליכה ארוכים עם המדריך הנערץ של האזור ושיחות של ילדות סביב מדורה של לילה. לעיתים נדמה לי שהתרמיל שהנחתי על הכתפיים בטיול הראשון עם החוג, מעולם לא נפרק ואני כמעט יכולה לראות איך ההצטרפות התמימה הזאת סללה את דרכי שהובילה אותי בסופו של דבר אל אפריקה. בית ספר תיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, בית ספר שדה בשירות הצבאי ולבסוף, טיול ארוך באפריקה. ואולי מאפריקה מעולם לא שבתי. לא מהטיול הארוך, לא מעבודה של שש שנים שהושיבה אותי בשמורת המסאי מרה שבקניה ונתנה לי נתח של טבע שנדמה שכבר חלף מהעולם.
היום, אני טועמת טעימות קטנות וזהירות בגיחות לאפריקה והדרכות בעולם שנפתח לי מעבר לה. את שעות הצפיה בבעלי החיים בשמורה החליפו משך שנים צלילות, את שטחי העשב העצומים של הסוואנות מחליף לי הים הפתוח. אבל ההזמנה שהגיעה בחורף שעבר החזירה אותי באחת לגן העדן של ילדות. טלפון מפתיע מאחד מחברי לחוג של פעם הזמין אותי למספר ימי הליכה בנגב. בזמן האריזה המהירה הרגשתי איך ההתרגשות מתגנבת לה אל בין קפליו של שק השינה, עוטפת את שקיות האוכל והבגדים ועולה איתי לרכבת דרומה. עברו כמעט 25 שנים מאז הלכנו יחדיו בשבילי הנגב ולשנינו ציפה שבוע של התענגות. אומנם הטירוף הילדותי של ספירת קילומטרג' ותחרות על קצב ההליכה כבר נשרו מעלינו. נשארה הסקרנות, ואיתה צעדנו משך ימים ונשמנו נופי ילדות שכוחים.  
בצילומי התמונה הזאת הייתי אמורה להופיע כצללית על נופי הנגב האהובים וסלעיו המרשימים. אך במבט שני על התמונה ועל הדמות השחורה, נראה לי פתאום כאילו דמותי שלי נחצבה ונגרעה מתוך הסלעים. כאילו קפצה מתוך התמונה ובאה להראות לי שזהו כור מחצבתי ולהזכיר לי מאיזה חומרים קורצתי.

Thursday, December 22, 2011

דגים במכירה פומבית








נונגווי, זנזיבר. אפריל 2011

החוף הצפוני של זנזיבר בשעות הבוקר המוקדמות. בתנועה חלקה על המים השקטים מגיעות סירות הדאו המסורתיות אל מול הכפר נונגווי. אחת לאחת הן מקפלות את המפרשים המשולשים, מטילות עוגן אל מול צריפונים קטנים והמקום מתמלא במהירות באנשים המגיעים מכל רחבי האי והומה אדם. קרני השמש מטילות אור רך של בוקר ומעירות את אנשי המלונות, מסעדות היוקרה, רוכלים משווקים קטנים יותר, כפריים מקצהו הצפוני של האי, להגיע ולראות מה הניב הים הלילה.
אנשי הדאו לאחר לילה של עבודה קשה, הם מעלים את מרכולתם אל החול הקריר. דגים גדולים נגררים על החול, גדולים פחות נישאים על כתפי הדייגים והים הזה מניב ללא סוף; מנטות, דגי מרלין (דג חרב), טוניות.
אין סוף ליצורים שנתפסים ברשתות הדייגים בלילה, כל לילה.
באחת ההדרכות שהעברתי בזנזיבר לנתי עם הקבוצה ממש בסמוך לשוק הדגים. בוקר בוקר התייצבו בחוף הדייגים עם עמל הלילה, הקונים מכל רחבי האי, זקן הכפר שמארגן את המכירה הפומבית של התוצרת, תיירים מסוקרנים ואני. בוקר בוקר צפיתי בתהלוכה מהסירות אל החוף ותהיתי כמה זמן עוד יוכל הים להאכיל את תושבי האי הזה ומבקריו הרבים.
המכירה מתנהלת בשקט ושלווה של בוקר אפריקאי. לעיתים מנהל אותה זקן הכפר ולעיתים מצטרף בחור נוסף והם משחקים כפינג פונג במכירים המוצעים מהקונים. במהירות מפתיעה נלקחים הדגים ועד מהרה לא נותר על החוף דבר. הקונים עוזבים עם הסחורה הטרייה, אנשי הסירות חוזרים ומבשלים לעצמם עוגלי, עיסת קמח טירס, או דייסת סולת מהבילה. עשן דק מיתמר מהסירות ואט אט כפי שהגיעו, הן נעלמות חרש אל החופים מול כפרי הבית של הדייגים והחוף מתפנה כאילו לא היה בו דבר.




Tuesday, December 20, 2011

משחק מכור




סמבורו, קניה. אוגוסט 2011
הקבוצה ירדה מהמטוס והכריזה שיש להם מזל טוב ושאני לא אדאג בנושא לוח הזמנים וההשתדלות למצוא להם בעלי חיים. אוכל רק להגיד שב 15 שנות הדרכת ספארי כבר באמת שמעתי הכל. אך כאן זה נאמר בביטחון של בעלי ניסיון. אנשים מגיעים לאפריקה לאחר שעות ארוכות של צפייה בסרטי טבע ולעיתים המציאות מפתיעה. לא את כל בעלי החיים כל כך קל למצוא, טורפים צדים הם לא תמיד מחזה מועדף, ובסך הכל כפי שאותם סרטי טבע הם התמריץ לצאת לאפריקה ולראות במו עיניך, הם גם אלו שעלולים ליצור ציפיות גבוהות ואכזבה, בעיקר בימי הספארי הראשונים.
יומינו השני בטיול, שמורת סמבורו. אנחנו עומדים בצד הדרך ומדברים על השמורה. כל המצלמות עדיין בתיקים, זה לנו הספארי הראשון שבו פותחים את גג הרכב ומחפשים בעלי חיים וגידיעון המסאי ואני מסבירים על השמורה, מקום העצירה נבחר בשל ארנבת בר גדולה שהרשימה את הילדים. מהשיחים מגיח נמר שלא הבחנו בקיומו קודם לכן וחוטף את הארנבת לענינו המשתאות. כל התפישה היתה כל כך מהירה עד שכמעט וחשבנו שאנחנו חולמים. אך במקום שבו עמדה קודם הארנבת, היה עכשיו כתם דם קטן.
למחרת, הקבוצה כבר בביטחון מוחלט שזה יהיה הספארי הטוב ביותר שהיה מעודו. הנהגים נוסעים צפונית מהלודג' שבו אנחנו ישנים וממתינים שאבחין בהפתעה. 12 פרטים של זאבים טלואים, טורף שנפגע רבות ממגע עם כלבים מבוייתים וחקלאים מקומיים שאני אישית ראיתי לאחרונה לפני כ 20 שנה. הזאבים, או- כלבי הבר כפי שקוראים להם באנגלית, יושבים בצל ולא נראה שהם מתכוונים לזוז בשעות הקרובות. קריאתה של יובל בחלקו האחורי של הרכב מזיזה אותנו להמשך הספארי. אמא, קוראת יובל הקטנה, אני רציתי לראות צבוע לא כלבים....
אחר הצהריים התגנבנו חזרה כאילו במקרה כדי לשטוף את העיניים שוב במראה הנדיר. הכלבים הללו יכולים להיעלם אל צפון סמבורו ולא להיראות חודשים אם לא שנים ארוכות. האוויר כבר קריר מספיק והכלבים מתחילים להתרחרח בהתרגשות. גם כאן לא היה לנו סיכוי לצלם, במהירות מפתיעה יצאה החבורה בעקבותיו של דיקדיק קטן. משסיימו לאכול, תוך דקות ספורות, יצאו במרדף אחר בן זוגו.
באנגלית קוראים לספארי נסיעת משחק  game dive. משחק שבו אתה לעיתים מנצח ורואה הרבה ולעיתים מנצח פחות ורואה הרבה פחות. , בנקודה מסויימת בטיול הזה, היה לי נדמה שהמשחק הפעם מכור...

Thursday, October 6, 2011

משקפיים





קרואטיה. ספטמבר 2011
שמונה קייצים הדרכתי במונטנגרו ההררית והיפה. בהתחלה מעט מאוד, בשנים האחרונות לעיתים יותר קרובות. בקיץ מופעלות טיסות שכר לקרואטיה השכנה וזו האופציה המהירה והזולה ביותר להגיע לקרואטיה ומונטנגרו. טיולי הג'יפים שהדרכתי רק שילבו ביקור חטוף בדוברובניק וכך, בשמונה שנות נחיתה בקרואטיה, את קרואטיה לא הכרתי כלל, לא אישית בכל אופן....הכרתי גם הכרתי אותה מתוך עיניים מונטנגריות.
שתי המדינות מקיימות שלום שקט אך תושביהן מביעים את חוסר האהדה ההדדי בכל דרך אפשרית. הנופים המשגעים בשתיהן יכולים להטעות. השלווה היחסית שאתה חווה בביקורך בכפרי האבן הקטנים עשויה להשכיח ממך שאתה מטייל באחד האזורים האלימים ביותר בעולם וכזה היה משחר הימים.
בשמונה שנות הדרכה של הקונפליקט הבלקני המסובך, יש לציין שאני רק יכולה לעקוב אחר מהלך העניינים. קשה להגיד שניתן להבין את הדברים. מעט מאוד תשמעו ממני בשנים האחרונות משהו מדעתי בענייני הפוליטיקה שלנו, אך אני כן תופסת את עצמי חוטאת באמירות פרו סרביות כאלה ואחרות והמדריכים המקומיים במונטנגרו תמיד צוחקים שהבוס שלהם היה מאמץ אותי לבת אם היה יודע...
השנה נוספה טיסה לקרואטיה וכך קרה שבין קבוצות נותרו לעיתים יומיים. עם אהבת החתירה ההולכת ו"מחמירה" אצלי, מצאתי את עצמי מכירה את קרואטיה מתוך הקיאק. בהתחלה יום חתירה, אחר כך יומיים ובסוף העונה בשבוע חתירה מדהים באזור הפנינסולה והאי המשגע Mljet.
שבוע שבו הנוף הוא מצוקי גיר אדירים הנושקים אל המים הכחולים והצלולים, שבו כל סדק גדול בסלע יכול להיות פתח למערה וכל נקיק יכול להחביא בתוכו מסלול טיול יפהפה בעוד הקיאקים ממתינים במים. קשה לי להגיד מה הפך את השבוע הזה לקסום יותר מבחינתי; העובדה שזה הטיול קיאקים הראשון שלי מחוץ לחתירות השגרתיות אל מול חופי הארץ, העובדה שזהו לי הטיול הראשון מזה זמן רב שהוא שלי, לא כמדריכה ובאזור שאני לא מכירה כלל. היופי הבלתי נתפס, הכייף בלהרגיש שקיאקים זה בית ושפה שבה ניתן ללמוד מקומות ושבעצם, על שנות החתירה הספורות שלי, אני רק בתחילת הדרך. אבל השילוב בין כל אלא היה שילוב מנצח. פתאום, אחרי שנים רבות של הדרכה, זכרתי לרגע מה זה לטייל. זכרתי לרגע איך זה לצאת למקום שבו אני לא יודעת קדימה מה יש, שבו אין לי לדאוג לאף אחד אחר, שבו היופי קשור גם בגילוי הדברים. והשרירים שהכי כאבו לי בכל השבוע הזה ואחריו היו שרירי החיוך...




על מתלולי הסלעים הנושקים למימי האדריאטי יש כפרים קטנים ומוסתרים היטב, בעיקר מהרוחות הפוקדות את האזור. מקומות שניתן לצאת בהם מהקיאק, להשאיר הכל ללא דאגה וללכת להצטייד בשתי עגבניות ועוד מים כשצריך. להבדיל ממה שניתן להבין מהמשקפיים המונטנגריות לקרואטים אין קרניים. מאחורי האלימות ששטפה את האזור יש בשתי המדינות גם כפריים חמים ונחמדים, שכל רצונם לחיות בשקט ושלווה. לעיתים צריך להוריד משקפיים שהתרגלת להביט דרכם כדי להצליח לראות. שמחתי לעשות את הגילוי הזה מתוך הקיאק.




Tuesday, September 27, 2011

כמה קטנים


מייט, קרואטיה. ספטמבר 2011
באחת מהדרכות הקיץ האחרון יצאתי למונטנגרו עם קבוצה מקסימה אך רועשת במיוחד. מדריך חדש הצטרף ללמוד את המסלול ואכן בחריצות רבה השקיע בלימוד המסלול הזה שעות רבות. ביומינו הרביעי לטיול הגענו לתצפית מרהיבה על נהר הטרה. מימיו התכולים של הנהר ניבטו אלינו  מהמרחק מתוך קניון עמוק שגדותיו מתפארים ביער אשוחים גדול. המחזה אכן עוצר נשימה, אך החברה שלנו גילגלו במורדות המצוקים רעמי צחוקים וסיפורים קולניים. ולא היה נראה כלל שיכלו להתפעל מהנקודה בה עמדו.
נעמד המדריך החדש והרעים בקולו
-          חברה, בואו נתקרב רגע אחד לשני. דממה. הקבוצה היתה בהלם ועשתה כדבריו.
-          עיצמו עיניים הורה להם קולו העמוק, והם אכן עצמו.
מתחתיהם היה פרוש אחד מהנופים המרשימים ביותר במונטנגרו היפה, אך הם ישבו שם אל מול הנוף הנדיר הזה, עצומי עיניים.
-          עכשיו, כך אמר הקול הקשוח, בואו נפתח עיניים ונחשוב כמה קטנים אנחנו בכל העוצמה הזאת.
בליבי פנימה התכווצתי כדי שלא לפרוץ בצחוק ומתוך מבוכה בשביל המדריך החדש. חשבתי שאראה אותו טובע בשפע היערות ציניות במיוחד. אך להפתעתי הרבה השקט נמשך ואט אט החברה הודו לו על המעשה המדהים שעשה.
כן, יש לעיתים שאתה מרגיש שהאנשים שאתה מביא למקום מפספסים אותו פיספוס עמוק בצורה שהם מגיעים אליו. אבל אני משערת שלכל אחד יש את צורת החוויה שלו ממקומות.
בשבוע שעבר יצאתי להכנת מסלול עם מדריך קיאקים. שבוע חתרנו בנופיהם האדירים של איי קרואטיה, סימנו מקומות מקסימים ב GPS לקבוצות אותם ידריך שם. נכנסנו לכל מערה, לכל קבוצת סלעים. צילמנו. והרגשנו שלעיתים לא ניתן להכיל את המקום. להרבה מקומות הגענו ושמרנו היטב שלא לפצות פה כדי שלא לפגום בקיסמו של המקום.
באחד הימים חתרתי מאחור והבטתי על הקיאק עובר מתחת לסלעים גבוהים להחריד. קולו העמוק של המדריך החדש ממונטנגרו הדהד מהמצוקים האדירים. כמה אנחנו קטנים...כמה אנחנו קטנים... למרות שלעיתים לא ניתן לשים את זה במילים מבלי שזה ישמע מגוחך, יש מקומות שמציבים אותנו בפרופורציות אחרות לגמרי. אנחנו קטנים, הבעיות שלנו רחוקות, אולי לא כל כך גדולות, אולי ניתנות לפיתרון קל משחשבנו. הדברים מקבלים פרץ של אופטימיות שלא תמיד ניתן להסביר אותה, והכוח שהיא נותנת יכול כבר לסלול פיתרון להרבה דברים שאליהם אנחנו חוזרים.  לא תמיד, זה נכון. אבל במקרים הנדירים שזה קורה, אני יודעת שבחרתי נכון, שהייתי במקום הנכון, בזמן הנכון ושהיתה לזה סיבה שגם אני לא ידעתי אותה קודם לכן.