Saturday, June 2, 2012

שטיח שחור



סרנגטי, טנזניה. אפריל 2012
מידי שנה מסתובבים במרחבי הסוואנות של מזרח אפריקה כ 2 מליון גנו וזברות במעגל נדידה בעקבות העשב. מלבד חודשיים בתחילת השנה בהם הם מתרכזים במישורים הדרומיים לתקופת ההמלטות, הם תמיד בתנועה, תמיד בדרך לעשב טרי יותר. לכן כשאנשים שואלים אותי האם יש נדידה עכשיו אני יכולה רק לחייך. השאלה היא רק היכן הם נמצאים בזמן שאלת השאלה.
יש ניסיון לבנות מפה של הנדידה והיא מפה ממוצעת בלבד. הנתיב משתנה משנה לשנה, המספרים משתנים, העונות קצת משתנות. העובדה היא שהגנו והזברות הנודדים נעים בעקבות עשב מספיק מזין וזה ההיגיון היחיד שמנחה את התנועה הזאת. זוהי הנדידה הגדולה ביותר שעוד מתקיימת על פני האדמה וכזאת תהיה כל עוד שמירת הטבע באזור תאפשר את זה.
באפריל האחרון "התיכנון" של כל חברות הטיולים היה שהגנו יהיו במרכז הסרנגטי בדרכם צפונה וכך ניבנו כל מסלולי הטיולים ונקבעו מקומות הלינה. אך כמו בשנים האחרונות, העדרים הגדולים נצפו באזור גבעות מורו בדרום הסרנגטי. התאמה קטנה במסלול הטיול אפשרה למטיילי פסח לחזות באחת מתופעות הטבע המרהיבות ביותר, אלפי גנו רועים במרחבי הסוואנה, מחזה שהעין אינה יכולה לשבוע ממנו. שטיח שחור, כפי שהגדיר אחד הנהגים שהתקשר לשתף חבר במחזה.
כשניסינו להעריך את מספר הפרטים נראה היה כאילו כל עדרי הגנו הנודדים נמצאים במרחב עליו אנחנו צופים, לפחות מליון פרטים אם לא יותר. נסענו סביב ובתוך העדרים, צילמנו ללא סוף. היינו בטוחים שראינו את כולם, שמעולם לא נראתה כזאת התקהלות של העדרים הנודדים.
למחרת היום פגשתי מדריך מקומי שמלווה את הנדידה הגדולה מזה שנים רבות. הוא חזר מספארי ולטענתו הוא ראה "את כל העדרים הנודדים", לפחות מליון אם לא יותר, את הריכוז הגדול ביותר שהוא ראה מעודו, כל זאת- בלוליאונדו שעל גבול קניה, כ 400 ק"מ צפון מזרחה מהמקום בו אנחנו היינו...




Saturday, May 26, 2012

מכושפי מזג אויר

  מבט מערבה מקייפ פוינט על האוקיאנוס האטלנטי
 מבט מזרחה מקייפ פוניט על האוקיאנוס ההודי
קייפ פוינט, קו המפגש בין האוקיאנוסים

קייפ פוינט, דרום אפריקה. מאי 2012
קייפ פוינט יושבת מעל החיבור בין האוקיאנוס האטלנטי לבין האוקיאנוס ההודי. בהביטך דרומה לעבר הקוטב הדרומי, ממערב לך מי האויאנוס האטלנטי וכף התקווה הטובה, ממזרח נמצא פולס ביי, באוקיאנוס ההודי. הנוף מרהיב, הסיפורים שניתן לספר בנקודה, מרתקים. ובכל זאת, כל קבוצה ממעט הקבוצות שלקחתי לשם הגיעה למקום והתאכזבה במקצת. הנוף יפה, זה נכון, הסיפור של המקום מרתק, גם זה נכון. אך ברוב המקרים לא ניתן לראות את חיבור האוקיאנוסים באופן ברור.
לפני שבועיים עזבנו את קייפ טאון בדרך דרומה. ערפל כבד ישב על העיר, הנוף המרהיב של המפרץ והעיר וההר שמעליה היה קבור בענן ולא ראינו דבר. בכביש הראשי של סי פוינט, אחת השכונות העשירות של קייפ טאון, נראה מקבץ אמבולנסים, סירת דיג עלתה על שרטון בשל הערפל הכבד.
כשעה דרומה, מעל האוט ביי השמיים התבהרו ונסענו ביום שמשי ונעים עד לקייפ פוינט.
בעליה לעבר המגדלור נראה ענן כבד מעל קייפ פולס ואילו כף התקווה הטובה נחה לה בשלווה ביום של שמש.
קו חד הראה את נקודת המפגש בין האוקיאנוסים כשאוקיאנוס ההודי המתחמם בשל זרם מים מקו המשווה היה מכוסה בענן סמיך, והאוקיאנוס האטלנטי המתקרר עקב זרם מים מהקוטב, היה מתחת לשמיים כחולים.
לפתע כל הסיפורים המרתקים של מסעות שיט מהמאה ה 15, מרידות, כיבושים והתיישבות ראשונה לבנה באפריקה, כל אלה התעופפו מעל ראשי הקבוצה המכושפת. יכולנו לראות את הסירות הכבדות מאבדות את דרכן בערפל אל תוך המפרץ המדומה- פולס ביי, בבואן מהמזרח, ואת שמחתם של הבאים ממערב על הגעתם לנקודה. יכולנו לראות את המרד על אונייתו של ברטלומיאו דיאז, הפורטוגזי הראשון שהצליח להקיף את הכף אך לא להשלים את השיט לעבר המזרח ואת הימאים המותשים אחרי חודשי הפלגה ארוכים, מוטלים על החוף לשזף את גופם בשמש הנעימה. יכולנו לרגע לחוות תחת מזג האוויר המכשף, עולם שבו הגעה לנקודה נכונה תלויה בניווט מאומץ ולא בהפעלת מכשיר. שבו לא ניתן להרים טלפון למשפחה מעבר לים ולהבטיח בשיחה קלילה בדיוק מתי אתה שב. שבו טיולים בעולם היו נחלתם של חוקרים, הרפתקנים ואמיצי הלב. הדהים גם אותי שכל ההסברים המעניינים ביותר, כל ההמחשות הטובות ביותר, לא יכולות לעשות מה שמזג האוויר הנכון יכול לעשות.


Wednesday, April 25, 2012

המצלמות שלי







Ndutu, טנזניה. אפריל 2012
בגיל 17 קיבלתי מאחותי מצלמה לבינתיים; Olimpus OM-1, מצלמה מדהימה בהחלט. מיותר לציין שזו מעולם לא שבה לידיה של אחותי והיא שוטטה איתי במשך התיכון בנגב ואז בשרות הצבאי בניצנים. לאחר הצבא הנוף התחלף והמצלמה זכתה לשני טיולים גדולים באפריקה ועבדה הרבה ויפה.
אך היא נגנבה מתוך תיק מלא בכביסה מלוכלכת מתוך רכב בחניון חשוך בירושליים. לא זכרתי שהשארתי אותה ברכב. רק אז הבנתי סופית שפוקוס ידני זה לא ממש בשביל העיניים שלי משום שהמחליפה היתה ניקון פשוטה אך הקלה על העבודה.
בתחילת שהותי במסאי מרה שבקניה בה חייתי 6 שנים קיבלתי תשלום הוגן על כתבות שכתבתי- מצלמת Canon EOS 5 וזו ליוותה אותי את שנותיי בשמורה בנאמנות אין קץ. רק לאחר שעזבתי את השמורה ואיתי מטען שיקופיות אין סופי, עבר העולם תהליך דיגיטליזציה לא יאומן. אצלי התהליך הזה היה כרוך בירידה ברמת הציוד ושנים הייתי מסננת ככה בעדינות שאולי כדאי שמישהו יכריח אותי לעשות את הצעד הנכון וכבר יגנוב את המצלמה. מישהו אכן עשה זאת באוגוסט 2011 בקניה. כה חבל שעם המצלמה הלכו מספר תמונות מוצלחות במיוחד אך הדחיפה נעשתה וכבר באמת שלא היתה ברירה. אל הטיול האחרון שהדרכתי באפריקה הגעתי מצויידת כהלכה; Canon EOS 60  ועדשה 100-400 מהסדרה הלבנה של Canon. מיותר לציין שיש לי עוד דרך ארוכה להכיר את הציוד ולהתחיל להפיק ממנו את המיטב. אך כבר בטיול הזה, בין עדר פילים ללביאה משועממת, ובמיוחד במיוחד ליד צ'יטה אוכלת יכולתי מאוד בשקט, בלי שאף אחד ידע, להודות למי שגרם להחלפת הציוד. את מה שאני מאחלת לו מיום שעשה זאת התקשתי לשנות- שהמצלמה הזאת תביא לו רק מזל רע או כמו שאומרים בפולנית- שיוציא את זה על תרופות. אבל במבט על התמונות שצולמו עם הציוד החדש, באמת שאין מה להשוות.


צבי ים איטיים במיוחד


קרואטיה, מרץ 2012

אנחנו מכירים את אגדת האיטיות של צבים, אבל סיפור הצב והארנבת לא היה עובד עם צבי ים. 'פליק' אחד בגפיים הקדמיות, וצבי הים מתקדמים במהירות מדהימה. המפגש שלי עם צבי ים היה בעיקר במרכז להצלת צבי ים במכמורת בו התנדבתי כשנתיים. הגעתי אל המרכז לאחר שש שנים בהם חייתי בשמורת טבע בקניה ובתחילה ההתלהבות שלי מהמרכז לא היתה ברורה לחברים. אבל בחיי בשמורת הטבע הייתי עסוקה בצילום וצפייה, לעולם לא בטיפול. מעולם לא שלחתי יד לגעת בחיות הבר והמרכז נתן את האפשרות הזאת בטיפול היומיומי בצבים שהגיעו לשיקום. בנוסף, זה היה מרשים לראות בעל חיים שמגיע מהבר ולאחר טיפול לעיתים של חודשים ארוכים, שב אל סביבת חייו הטבעית ללא כל בעיה נראית לעין.
במרץ 2012 יצאתי לשבועיים חתירה בין האיים בקרואטיה. בעונה יחסית קרה זו יכולנו להרוויח מפרצים נטושים וטבע במלוא עוצמתו. גם הרוח המטורפת שפקדה אותנו לשלושה ימים עשתה את חלקה בהרגשה הזאת. ראינו דולפינים, חווינו ביקורים של יסעורים במשחקי אווירונאוטיקה סביב הקיאקים אבל עבורי ההתרגשות היתה בעיצומה כשפגשנו את צב הים הראשון, והשני והשלישי.
הצב הראשון היה בחצייה בת 40 ק"מ בין האי Vis לאי Susac , הבטתי בו ואמרתי בטון ידעני שהצב הזה לא בסדר. הוא היה כל כך אפטי עד שאם רציתי- יכולתי ממש להרימו מהמים. התאפקתי שלא לגעת, אחרי הכל צב בטבע ולא רציתי להפריע. מכוון שהיה לפנינו עוד יום ארוך במיוחד התעכבתי רק למספר ניסיונות צילום.  לאחר מספר שעות באותה חצייה, פגשנו צב שני והוא התנהג בדיוק אותו הדבר.
בחצייה למחרת, מהאי Susac  לכיוון Lastovo, חצייה של כ 20 ק"מ פגשנו צב נוסף. (הממוצע נשמר...), כמעט שדרסתי את הצב הזה עם הקיאק . העניין הטריד את מנוחתי עד הפעם הבאה שבדקנו את טמפרטורת המים; 13 מעלות.
נאלצתי להזכיר לעצמי שאחרי הכל צבי ים הם זוחלים. אחת הבעיות הקשות שנתקלנו בהן בחורף במרכז ההצלה, בעיקר אצל צבים צעירים, היתה מכת קור. אז איך באמת ציפיתי מהם להתנהג אחרת?


צדפת ים אנדמית באי סצ'דרו Periska 




דבורת בומבוס קפואה שהיתה לנו על הקיאק בבוקר

שושנת ים אדומה






Saturday, March 31, 2012

קרואטיה מתוך קיאק, שוב









קרואטיה, מרץ 2012


קו החוף של קרואטיה הוא גן עדן בלתי אפשרי לקיאקים.
מדוברובניק הנמצאת בדרום מזרח המדינה ועל ידי אזרחיה נקראת העיר הדרומית ועד הגבול ה"צפוני" (צפון מערבי) ישנם כ 500 ק'מ שעל פניהם פרושים יותר מ 1200 איים וחתיכות של אדמה שבולטות מהמים. רק כ 70 איים מיושבים וברובם הגדול הם איים של סלע גיר קשה הנושקים למים לעיתים בנטיית שכבות מרשימה ביותר. זהו גן עדן מבחינת האפשרויות שהוא טומן בחובו אך בלתי אפשרי משום החוקים המגבילים. אסור להתרחק יותר מק"מ מהחוף. אסור לישון מחוץ לקמפים המסודרים והקמפים המסודרים אינם מצרך נפוץ.
כך, יצאתי עם שותף חתירה קרואטי לפרוע חוק בין אייה המרשימים של מדינתו. 12 יום חתירה בהם מזג האוויר שיחק לטובתנו. במרץ עדיין היו חלק מפסגות המדינה מעוטרות בשלג ומי האדריאטי היו בטמפרטורה של 13 מעלות שלעיתים, ובמיוחד בשעת מקלחת, הרגישו כמו 4. אך בעונה זו לא מופרח שגשם שוטף יטרפד תוכניות וזה נחסך מאיתנו. רוח הבורה המטורפת היורדת מההרים והופכת את הים תוך דקות ספורות הגיעה לביקור מאוד סמלי בשני ערבים. זוהי רוח יבשה שמגיעה מהיבשה וסייעה לנו באותם ערבים לייבש את בגדי החתירה. רוח היוגו, הדרומית, המגיעה מהים ולכן לחה במיוחד, דווקא החליטה לנסות אותנו למשך שלושה ימים.
בחורף, נסגרים רוב המקומות התיירותיים של האיים. חוואים מהמפרצים הקטנים עוברים לגור בערים הגדולות וכך מצאנו לנו כ 400 ק"מ חתירה בהם פגשנו בעיקר דייגים וזוג חוואים שהגיע מהעיר לטפל בשטח הזיתים שלו. זו היתה נגיסה טעימה ביופי ועצמה וטבע פראי שעדיין מתקיים בים התיכון. פגשנו צבי ים ירוקים ודולפינים לרוב. בדרום האי Miljet ליוו אותנו 7 ענפות אפורות לאורך חתירה של 30 ק"מ כשהן ממתינות לנו פעם אחר פעם. שחפים התריאו על התקרבותינו לחופים ויסעורים הגיעו לבקרינו בחציות הארוכות בין אי לאי. היו ימים של ים מראה, היו ימים של ים סוער ובתוך כל אלו אנחנו התאמנו את אריזת הקיאק למזג האויר ומלבד קול המשוט המחליק אל המים נשמעה רק הסימפוניה הנעימה של קולות הטבע.

עם אנשי העיר המעטים שפגשנו שמתי לב ששותפי לחתירה זהיר, אך עם הדייגים והחוואים הוא הרגיש נוח לספר איזה מסלול אנחנו עושים. ממרומי ה 1.90 שלו, גובה ממוצע למדי בקרואטיה, היה מדבר בקולו העמוק עם בן שיחו בשפה שאני יודעת לזהות בה במקרה הטוב את הנושא, ומספר על חצייה זו או אחרת או רוח שתפסה אותנו והקשתה. קולות של התרשמות עלו בדרך כלל מבן שיחו ואז בשלב מסויים היה לרגע שקט. הדבר חזר על עצמו בכל שיחה וכבר ידעתי מה השאלה הבאה. בנימוס אירופאי היה נשאל האם גם זו הגמדה הלא קרואטית היתה בכל חלקי החתירה. ( מה לעשות....מחוץ לקיאק בעמידה מתוחה אני אולי מגיעה ביום טוב ל 1.56 מ' ) מורגל לענות את התשובה הנכונה היה עונה- אוכלת את זה בלי מלח. בכל אחת מהשיחות המעטות שהיו מתפתחות עם החוואים או הדייגים היה נאמר משפט שכבר אני צריכה לדעת בקרואטית. 
otrov se drzi u malim bocama
רעלים חזקים מאוכסנים בבקבוקים קטנים...







הדברים שעולים במחשבה

כל מי שהתנסה בימי חתירה ארוכים, כמו גם בכל פעילות ממושכת ומאמצת אחרת, יודע שהכוח לחתור לא בא רק מכוח פיזי. יש עבודה מאומצת לא פחות והיא העבודה הנפשית. בחציות ארוכות בין אי לאי כשאינך רואה לאן אתה חותר ורק המצפן מכוון אותך לכיוון הנכון, ברוח חזקה במיוחד או סתם ביום שאתה לא מרגיש בו חזק במיוחד, הכי קל לחתור כשבוחרים את נושאי המחשבה הנכונים. מגוון הנושאים שהעסיקו את מחשבתי לאורך אותם ימי חתירה היה גדול מן הסתם. באחד מימי החתירה סביב האי Vis, היום השני לרוח היוגו החזקה, יצאנו בבוקר רק כדי לנסות ולהתקדם כדי לא לצבור פיגורים ביחס לתוכנית.  הרוח היתה רוח דרומית ואנחנו היינו בחלקו הצפוני של האי וכך קיבלנו את הרוח במכות ולעיתים מסובבת בשל קו החוף. במכת רוח חזקה במיוחד היה נדמה לעיתים שהמשוט תיכף נחטף מהיד. במכות אלה עשיתי מאמץ רק להישאר במקום ולא להיגרר לאחור והבנתי מהר מאוד שאין מה להפעיל את כל המאמץ דווקא שם. כשהיה נראה קדימה שיש הפוגה קלה הייתי מתאמצת לחתור מהר יותר וכך עשינו למשך מספר שעות. בחציית המפרץ מול העיר Vis, חצייה של אולי 5 ק"מ שלא היתה נראית כחצייה כלל ביום שקט, ניסיתי להעסיק את עצמי במשהו ומצאתי את עצמי סופרת חתירות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. רגע- איפה הייתי? ארבע או חמש? טוב נגיד ששלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, מה זה היה? עשרים או שלושים? מאה ארבעים או מאה חמישים? וכשמיציתי בעברית עברתי לטורקית. מאז משבר היחסים בין טורקיה לישראל לא ביקרתי בטורקיה והטורקית הדלה שבפי התחילה להתפזר. שחזרתי את כל המספרים, ספרתי עד אלף ועברתי לסווהילית. שם אין כל בעיה. זו שפה חיה במיוחד עבורי. טוב- ננסה קרואטית? גם שם צלחתי בהצלחה ושם הסתיימה החתירה המאומצת. 
הגענו למפרץ קטן ושקט והטלנו את עצמינו עייפים על החוף. הצלחנו באותו היום להתקדם אולי 12 ק"מ. שלט הפוך היה זרוק בין השיחים, ליד הבתים הפשוטים במפרץ, ציור של איסור לקמפינג, והוא רמז למה שקורא במפרץ השקט בזמן הקיץ. האי Vis נמצא בלב איזור השיוט המועדף על היכטונרים. אין לנו ברירה אלא להקים את האוהל במפרץ הזה ואנחנו בוחרים פינה שקטה, מקימים אוהל ומבשלים ארוחת ערב מוקדמת. למחרת היום מגיע דיג למפרץ שלו ואנחנו ממהרים להתקרב ולהתנצל על שפלשנו.
אין שום בעיה אומר הדיג ברוחב לב. אבל היו כאן עכשיו שלושה ימי יוגו מטורפים ואתמול לא הייתם כאן. מהיכן צצתם? צצנו מתוך היוגו, עונה שותפי לחתירה. שוב מגיע השקט המוכר מתוך השיחות האחרות עם דייגים חסונים. שוב נזרק לעברי הגמדה הישראלית מבט שואל. בלי מלח היא חתרה את זה ענה בהתרברבות שותפי לחתירה, מה ששנינו ידענו שאינו נכון כלל. התשובה לא אחרה לבוא ולא ביישה את השיחות האחרות. רעלים חזקים מאוכסנים בבקבוקים קטנים אמר הדייג ולחץ את ידי בכף ידו הגדולה והמחוספסת.



Saturday, February 4, 2012

המחתר השנתי בכינרת. 2012



סרט- מועדון אופטימיסט חותר בכינרת. 2012


כינרת, פברואר 2012
בכל שנה יוצא מועדון הקיאקים של אופטימיסט לחתור סביב הכינרת. זה הטיול חורף שלנו והשנה קיבלנו חורף....כל סוף שבוע היה מזג אויר סוער. גם הסוף שבוע שיועד לכינרת וכבר ראינו את המחתר הזה מתרחק כמו מחתר ים תיכון שלנו של 3 ימים שלא הצליח להתקיים.
אז חיכינו עוד שבוע, סוער במיוחד עם הרבה גשם ויותר שלג בחרמון. ואז...ביום שישי יצאה השמש ונתנה לנו סוף שבוע בהיר, חם ונהדר.




Tuesday, January 31, 2012

התמצאות במרחב




מסאי מרה, קניה
כשהסתובבתי לראשונה במרחבי הסוואנה האפריקאים נראה היה לי שאני לעולם לא אצליח להתמצא. פלטת עשב אינסופית שבה הכל נראה אותו הדבר. עם השנים למדתי ויכולתי להסתובב אף לבדי ללא חשש. לא תמיד ידעתי להסביר לעצמי איך אני יודעת איפה אני נמצאת, תחשה חזקה עד גבול הידיעה המוחלטת. משהו שהגוף מרגיש הרבה לפני שזה מגיע לתודעה. לעיתים היו אלה דברים ברורים ביותר; קו הגבעות סביב השמורה השטוחה, עצים בולטים באופן חריג, קטע בדרך שלא ניתן לטעות בו או מקום שהיה יקר לליבי באיזה שהיא צורה.
באחת מהעונות הגשומות שבתי הביתה לעת ערב, מרחוק הבחנתי בזוג אריות ונעצרתי ליד עץ יפה. כמה רגעים לאחר מכן צילמתי את אחת התמונות הטובות ביותר שעלה בידי לצלם אי פעם. חבטת סיום הזדווגות של לביאה אל האריה הבועל. התמונה צולמה בתנאי אור רעים במיוחד ויחסית מרחוק כך שהחוויה שחוויתי ברגע הצילום היתה אכזבה מרה. הדבר היה טרום המצלמות הדיגיטליות וידעתי שלא אוכל לפתח את השיקופיות לפני שיעבור לפחות חודש. מה רבה הפתעתי כשהשקופית פותחה והיתה פשוט מושלמת.
בימים שלאחר מכן הבחנתי שהעץ שנעצרתי לידו בולט מכל נקודה במרחק של 5 ק"מ ויכול לסמן באופן יפה את הכיוון לאחת הדרכים החשובות ביותר שעברו באיזורינו. ואיך לא הבחנתי בו קודם???
כך שמתי לב שהעצים המסמנים לי את דרכי ברחבי הסוואנה ומאפשרים התמצאות בטוחה, כולם עצים שמזכירים לי רגעים מיוחדים או מישהו שבא לבקר. אט אט הצטברו לי, העץ של אמא, העץ של אילת אחותי ושל שחר אחותי והם שניווטו אותי נאמנה בכל נסיעת בדד במישורי הענק.
כשלמדתי שיש איום על המשך קיומה של החברה שבה עבדתי, יצאתי לפרוייקט, צילום של כל העצים האלה שהובילו אותי בנאמנות משך שנים ונתנו לי נקודות ציון בשטח ובחיי בשמורה.
באחת הנסיעות רציתי לצלם את העץ של אמא שהיה רחוק במיוחד, אל הנסיעה הצטרף מדריך חדש שרק הגיע לשמורה. יצאנו דרומה ומצאנו את עצמינו בערפל כבד, ניתן היה לראות רק מטרים ספורים קדימה לנו והיינו באזור בשמורה שהכרתי הכי פחות טוב. לולא הצורך למהר ולשוב אל המחנה היינו נעמדים על מקומינו ונותנים לערפל לחלוף אך לא היתה לנו ברירה אלא לנסות. שני מצפנים קטנים על רצועת השעון של כל אחד מאיתנו, הצביעו כל אחד לכיוון אחר. בלית ברירה פניתי לניסיון אחר.
הצעתי שניסע עד שאני אמצא עץ שאני מכירה ואני כבר אדע מאיזה כיוון אני צריכה לעבור אותו.
 אכן, כך שבנו הביתה.
מאז שובי מאפריקה אני מוצאת את עצמי מתמצאת בקלות במקומות רבים בעולם עד שאני צריכה להיכנס לעיר. כאן, לעיתים כל בית נראה לי כמו שכנו, כל פינת רחוב נראית כמו זו שכרגע עברתי. ואין, פשוט אין בשום עיר מקומות שיקרים לליבי. בנוסף לכל חסר לי המבט המרחבי והידיעה שאני יכולה פשוט לנסוע עד שאגיע לעץ שכבר ינתב אותי ליעדי.