Monday, June 16, 2014

24 שעות של אור

נורבגיה. יוני 2014
נורבגיה היתה הפתעה חלומית של עשרה ימים. גם המעט שידעתי עליה והיה כשידעתי, היה מפתיע... אסתטית בכל רמח אבריה. בנופיה הנקיים, באויר הצלול, ובראות שקשה להבין. בצבעיה ומבניה המטופחים בכל פינה, באנשיה הלבביים.
מעולם קודם לא חלמתי להגיע לאזור הזה של הכדור. אבל חברים אירגנו ועבדו על האירגון חודשים ארוכים, קבוצה התמלאה והנה מצאתי את עצמי בדרכי צפונה.  יומיים באוסלו וחמישה ימי חתירת קיאקים בפיורדים הצפוניים של האי
Senja בהדרכתו של ג'ף אלן.

 






 
בכלל ההפתעות שטמנה נורבגיה בתוכה היה גם האור. כמה אור. כשאומרים לך שמעבר לחוג הארקטי השמש לא שוקעת בקיץ זה נשמע אגדה מופרחת. אבל השמש אכן לא שוקעת. בערך בחצות היא מגיעה לקו המים ואז זורחת מחדש. שמש של חצות, מסנוורת ומאירה כשמש של אמצע היום. באחת וחצי לפנות בוקר הפסגות המושלגות נצבעות באור רך ונעים של זריחה. 24 שעות של יום, הגעתי לגן העדן.
בתור אדם אנרגטי למדי ששעות היום מעולם לא הספיקו לו, 24 שעות של אור הם חלום בלתי מושג. נורבגיה הגישה לי את המתנה הזאת בנדיבות. מרגע שנגעו רגליי באדמת המדינה המוארת הזאת, הרגשתי כאילו מישהו שחרר בי כדור של כספית והוא צריך לזוז ללא הפסקה. הייתי בשיא האנרגיה. אחרי הכל האנרגיה ולא שום דבר אחר בנה את סדר היום, קבע את אורך היום. כתיירת לזמן קצר, זה עבד היטב.  
וכך, מסיום החתירה, קיפול הציוד וארוחת הערב, יצאנו למסעות לילה עד לפנות בוקר. ניסיתי אחריהם עוד לשבת ולכתוב אבל לרוב רמת הרוגע הנדרשת לכתיבה לא היתה בנמצא. למדתי שהאינדיקציה היחידה לשעת הלילה היתה העולם הישן סביבי ולעיתים, תאורת הרחוב שנדלקה אוטומטית בשעות בהן מצופה העולם להיות חשוך.

 
בערב החתירה הראשון התקרבתי אל שולי המרינה של הכפר Husoy לראות אם אקבל שם צילומי שמש של חצות. לא הייתי בזוית המתאימה אבל צילומי הנוף היו מוצלחים. הגיחה הזאת הרימה חבורת משוטטי לילה שבכל לילה בדקה את האזור הקרוב למקום הלינה. יצאנו 'רק לסיבוב קצר' כפי שורד ביקשה וטיפסנו אל מאחורי קיר הבטון שאמור להגן על המרינה מפני סערה גדולה במיוחד בניסיון לחפש נקודות צילום טובות. משם נשאו אותנו רגלינו אל הכפר ובמרכזו....נגלה אלינו מגרש כדורגל. נטושים באור הבהיר של אחת וחצי בלילה, קראו לנו הדשא הסינטטי והכדור להפיח בהם חיים ואנחנו נעננו לקריאתם בנימוס....אז קראה לנו הנדנדה שקינאה. ורק לאחר שהתייחסנו אל כולם, וקילפנו מספר שכבות לבוש, טיפסנו אל קצה המצוק בין הבתים הישנים, פיזרנו גלי צחוק בדממה הרועמת, רבצנו על כרי אוכמניות וחיפשנו פינת צילום טובה לאור הנעים והרך. אל המאהל הישן שבנו לאורה של השמש בשתיים לפנות בוקר.

 


 
למחרת הוליכו אותנו רגלינו מעל הכפר Mefjorvaen. שבילים נעימים להליכה, רכים לדריכה הובילו אותנו במעלה הנוף המרשים. במקומות הללו אתה לעולם לא הולך על קרקע חשופה או סלע חשוף. האדמה והסלעים מכוסים בשמיכה ירוקה של טחב, שרכים, אוכמניות ומיני צמחים. ההליכה רכה ונעימה וניתן לסטות מהשבילים ללא חשש, הסלעים לעולם אינם חלקים. מתחתינו פרוש המפרץ העצום אליו נצא מחר בבוקר, מעלינו אמפיטאטרון טבעי עצום שיצר העמק הקרחוני והוא מפשיר את שלגיו בזרימה אדירת מימדים מכל פינה. אנחנו מוצאים את עצמינו במבוכי האגמים האלפיניים, בדרכים מכוסות גשרי עץ קטנים, בקתה קסומה ורדומה נקראת על דרכינו וה"רק 'סיבוב קצר' של ורד הופך למסע אמיתי של שעות ארוכות.

ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו ברצון שלא לבזבז את האור של ליל המחרת. הפעם התדלדלו שורותינו ורק דרור ואני חוצים את הכפר הישן Skalant ומתחילים לטפס אל מעל העננים. נוף האיים המכונה כאן 'הקריבים של Senja' נגלה לעינינו לאחר טיפוס ישיר אל הכתף מעל הכפר. באור של זריחה קרוב לשתיים בלילה, אפילו חופיהם התכולים של האיים נראים למרחוק ומספרים לנו מדוע קיבלו את כינויים. השלג המפשיר זורם במורדות ההר, גם בשבילי ההליכה שלו וההליכה הארוכה במעלה ובמורד רטובה למדי.
חושך לא ירד כאן להסתיר את האיים, אבל הרוח החרישית הסיעה את הערפל מתחתינו וזכרונות הערפל של הקצ'קר הטורקי התחילו להתגנב אלי.
פתאום נשמע קולו של מהמט מתוך הערפל. מהמט שהיה מדריך איתי את כל טיולי ההליכה בקצ'קר של טורקיה, ועובר עכשיו שיקום ארוך לאחר פציעה קשה.
זהר אחותי, הוא לחש לי. את זוכרת שלא מתעסקים עם ערפל.
זה בסדר מהמט, זה לא ערפל סמיך, עניתי בלחש כדי שדרור לא יתפוס אותי מדברת עם עצמי.
אחותי, הוסיף מהמט בטורקית מכוון שאנגלית הוא לא מדבר, ערפל הוא ערפל. אין לסמוך עליו.
ניסיתי להתחיל לשוב למטה אבל דרור שלא היה ער לשיחה עם מהמט, רק רצה להביט על הנוף עוד ועוד. אכן, בתנועתו של הערפל, האיים אליהם התעתדנו לחתור למחרת ניגלו אלינו וניסתרו מעינינו לחליפות ואפילו עצבנותו הניכרת של מהמט הלכה והתפוגגה עם הערפל המתפוגג תחתינו. באור בהיר של שתיים בלילה התחלנו לרדת חזרה בין השלוגיות המעטות בגובה הזה, אל העצים ואל הכפר הישן תחתינו.



 
 
את הלילה האחרון העברנו בהליכה משותפת עם ג'ף, קסומה ומאומצת. לא רצינו להרטיב נעליים אז הלכנו על הכביש. ג'ף זכר מנהרה יפה וזכר נקודת תצפית על לועו של השטן, הרכס שהקפנו בחתירה בדרכינו לכאן. ואכן הכל היה כאן. המנהרה, הכפר הישן תחתיה ואף נקודת התצפית היפה. לא כל כך במרחקים שהוא זכר אך בהליכה מהירה הגענו אל כולם, ובהליכה עייפה למדי שבנו רצוצים אל שעות השינה האחרונות שלנו על האי Senja.
 

 
 
למחרת, חתרנו את דרכינו אל נקודת האיסוף ומהר משרצינו כבר הילכנו ברחובותיה המוארים של Tromso ומהר משרצינו כבר חזרנו לחתור במימיו החמים של הים התיכון לאחר לילה חשוך במיוחד.





 
 

Saturday, February 23, 2013

קיאק בבנייה עצמית

ישראל. פברואר 2013
לבנות קיאק זו הרגשה של התחדשות, של בנייה, אמר אילן בקול נרגש לקהל הקיאקיסטים שעמד סביבו בהשקת הקיאק החדש שלו. ועם זאת שאני בניתי רק חצי קיאק משלו ובהרבה פחות מחצי ההשקעה, יכולתי להבין מה הוא אומר. חודשיים שבהם אני בארץ רצוף (נדיר...) התמלאו בימים שלמים של בנייה והתחדשות. לראות את הדיקטים האלה מקבלים צורה, הולכים ונהפכים לקיאק. להיות בתוך התהליך וללמוד חומרים שלא נגעתי בהם בחיים קודם לכן, היה מדהים.
קוראים לשיטת הבנייה הזאת Stitch and Glue וזה אכן החלק הקריטי, אבל אחריו יש עוד כל כך הרבה עבודה....
אז למי שחושב על זה- כמה טיפים חשובים:
             כשעובדים עם אפוקסי בפעם הראשונה יש הרגשה שזה חומר תמים יחסית. קצת שמנוני בהרגשה, לא ממש דביק בהתחלה.....לא לחפף! תמיד, אבל תמיד לעבוד עם כפפות! גם כשזה רק לאסוף את כל הכילים חזרה לארגז ואולי משהו התלכלך באפוקסי, להקפיד. זה נחמד שאבקת כביסה מנקה את האפוקסי מהידיים אבל לא כדאי להגיע למצב שצריך להשתמש בטיפ המועיל הזה.

           כפפות לטקס זה המוצר החשוב ביותר בכל העבודה הזאת. לפחות שתי קופסאות של כפפות באיכות סבירה. אל תתקעו בלי!!! לי היה הרבה יותר קל לעבוד עם כפפות קצת יותר גדולות ממידת הידיים שלי.

            תכינו שני חברים לפחות. אחד שיקשיב לכל חוויות הבניה בסבלנות- גם לרגעים המתסכלים, השני שיוכל לתת ייעוץ. אל תכללו את שתי הדרישות הללו בחבר אחד, חלקו את העומס, לשניהם תהיה מספיק עבודה!

            תמיד תסתובבו עם תמונה עדכנית בטלפון. זה עוזר מורלית, זה גם עוזר לכל האנשים שבדרך. חנויות הציוד שאליהן תגיעו, חברים לחתירה, משפחה שלא ראתה אתכם מאז שהתחלתם....

           יש חוברת הסבר מצורפת לתוכניות העבודה. אפשר לשאול לשאלות ולקבל המלצות אבל באמת שכדאי לקרוא, לא בקצרנות, ומומלץ כמה משפטים מעבר לשלב שאליו אתם נכנסים. אחרת מגיעים יותר מידי פעמים ל- "אופס, למה לא קראתי את זה קודם"...

         בהצלחה! זה כייף אדיר ויש הרבה מה ללמוד על הדרך. על עצמכם, על חברים, על המעצב של הקיאק...

תודות גדולות לסטיב איתי וגיא על ההמלצות שבדרך ובעיקר בעיקר לאיזי שבשלבים המסובכים באמת הגיע להפוך אותם לפשוטים.
  











































Thursday, January 31, 2013

ים המלח. עדיין מלוח, עדיין מתייבש, עדיין יפה

 
 
ים המלח, ינואר 2013
 
בכל שנה בחורף אנחנו יוצאים לבדוק שהוא עדיין שם, שהוא עדיין מלוח, עדיין יפה. יש משהו הזוי בירידה עם קיאק על הגג דרך הרי ירושליים ואל המדבר. יש משהו קסום בחתירה בנוף הזה כשהמצלעות המדבריות של השבר הסורי אפריקאי סוגרות עליך ואתה יודע שאתה במקום הנמוך בעולם.
היתה הפסקה של כמה שנים אומנם אבל בסך הכל מועדון הקיאקים אופטימיסט לא מחמיץ חורף אחד. גם השנה יצאנו ומצאנו שהוא עדיין שם, עדיין מלוח, עדיין מתייבש ויורד מטר בשנה כאילו לא התריאו מומחי האקולוגיה של האזור שהמצב מסוכן ומחפיר כבר לפני עשור, כבר לפני עשרה מטר. אבל אנחנו בשלנו. עד שהעולם הזה לא יקום עלינו אנחנו לא נפסיק לרצוח. רצח יומיומי, כזה שכבר כולנו התרגלנו אליו, כזה שנהיה כבר כל כך סביר וברור עד שאינו נראה לנו כלל פשע

השנה היתה רוח חזקה ביותר כשיצאנו לדרך. השפריצים בפנים היו לא כל כך נעימים ולצלם היה קשה. גם ההשוואה לחוויות הצילום של שנה שעברה גרמה למצלמה לעבוד פחות. נשארתי אחרי הטיול עם כמה תמונות נחמדות וחשבתי שסרטון יעשה להן טוב.
אז הנה אנחנו, נהנים, אוכלים, מברברים וכן גם קצת חותרים בים המלח
בחזור הצלחנו אנחנו יושבי הרכב שהייתי בו להתווכח עם הטלפון ולא להקשיב להנחיות הדרך. מצאנו את עצמינו חוצים את השכונות החרדיות של ירושליים ביום שישי אחר הצהריים בשעת היציאה שלהם אל בית הכנסת. נראה כמו טיול בעולם אחר, במאה אחרת, קצת כמו מסע בזמן. חשבתי לרגע שאנחנו עם הקיאקים על הגג של האוטו לא נראינו להם אחרת 


Sunday, December 16, 2012

שיחה שכזאת בארץ המסאים



ארץ המסאים, טנזניה. חנוכה 2012

אולדוניו לנגאי נישא לגובה של כמעט 3000 מ' ממש על גבולן של קניה וטנזניה. זהו הר האלוהים של המסאים וזהו פרושו של שמו בשפתם. המסאים הופרדו לשתי קבוצות בצורה שרירותית לחלוטין בזמן חלוקתה של אפריקה על ידי מעצמות אירופה בסוף המאה ה 19 וכיום מחולקים המסאים בין קניה וטנזניה. אם כי המנהגים הבסיסיים נשארו זהים, החלטות חשובות באשר לחינוך וחיי היום יום קצת שונות, חזקתם על השטח שונה והשבט הולך ונחלק לשניים.
הר האלוהים קיים גם היום וממנו צופה האלוהים המסאי על בני שבטו המפוזרים בין שתי המדינות ועוקב בעניין אחר השינויים שהם עוברים בחייהם. הם אינם השבט הגדול ביותר ברחבי השטח, זאת יודע גם האלוהים שלהם. מתוך כ 200 שבטים וכ 70 מליון איש המפוזרים בין קניה וטנזניה, המסאים מונים כיום כמליון איש. רובם, עדיין מחזיקים בצורת חיים מסורתית במידה מסויימת, עדיין מגדלים פרות, עדיין מלים את ילדיהם בטקסי המעבר לבגרות, עדיין נישאים למספר נשים. אך חלק מהמסאים כבר מביטים לעבר אלוהים אחרים וממרומי אולדוניו לנגאי, צופה לנגאי על קהילתו המתדלדלת.
בכל טיול במזרח אפריקה מבקרים המטיילים בכפר מסאי. המסאים רוקדים ריקוד ברכה בכניסתם למנייטה, הכפר המסאי, קופצים את קפיצותיהן הגבוהות ומרשימים את הבנות בגובהם ותווי פניהם המיוחדים. בטנזניה לרוב מתפזרים המבקרים בין הבקתות הקטנות בקבוצות קטנות עם מסאים דוברי אנגלית יחסית סבירה כדי לראות את הבקתה מבפנים. וכך מצאתי את עצמי לבדי במרכז המנייטה ביום לוהט במיוחד, כשכל מטיילי מפוזרים בין הבקתות ושואלים שאלות סקרניות. הסקרנות היא הדדית כפי שאנחנו יודעים וקבוצת צעירים מסאים נעמדה איתי. חומה של השמש הלך ועלה עד שבבת אחת נכנסה השמש מאחורי ענן שחור, רוח חזקה הסיעה אותו מערבה, ואנחנו עמדנו לפתע במזג אויר נעים וראינו את הגשם מפספס אותנו וממשיך לדרכו.
מכוון שחנוכה הגיע מוקדם השנה, המבקרים הישראלים הקדימו את האירופאים והאמריקאים והמסאים היו סקרנים איך אנחנו לא מסונכרנים. מדוע קודם מגיעים אליהם כל הישראלים ודוברי האנגלית יגיעו רק מאוחר יותר.
כי הם חוגגים את חג המולד ואנחנו לא, כך עניתי. החג שלנו עכשיו הוא שונה והחופשים של החג שלנו ושלהם לא תמיד נופלים על אותו חלק של דצמבר.
היתה לרגע שתיקה. השיחה התנהלה בסווהילית ואז שאל אחד הצעירים- מה- אתם לא חוגגים את ישו?
לא, עניתי. לנו אין ישו.
ומוחמד? כך המשיך הצעיר ושאל
גם מוחמד אין לנו. אנחנו דת אחרת. כך עניתי
ואם אתם רוצים לדבר עם אלוהים? שאל צעיר אחר
אנחנו....לנו יש קו ישיר לאלוהים. אין לנו אף אחד בדרך.
דממה.
אה? שאלו כולם כמעט במקהלה
אנחנו מדברים עם אלוהים ישירות. עניתי
שתיקה.
אני חושב שאתם בבעיה, אמר אחד הבחורים לבסוף. ככה, אין סיכוי שהוא מקשיב......  


Tuesday, December 4, 2012

יוון ההררית, כל כך דומה. כל כך שונה











יוון ההררית. אפריל 2012 

ביקור ביוון לקראת עונת הטיולים. חברה טובה, מסלול משובח, אוכל שאי אפשר להפסיק לאכול, אנשים חמים ונוף מרהיב. שבוע של התענגות במדינה שקועה בחובות ואין היא יודעת לאן היא הולכת. שבוע של לפני העונה, כששני הג'יפים שלנו הם היחידים בשטח, ולכולם יש אלינו את כל הזמן שבעולם. שבוע של פינוקים וצבעוניות וסיפורי היסטוריה, מלחמות, ומטען כבד וארוך שנים בין שתי מדינות שכנות.

ברכס הפינדוס היו הגשרים שהשאירו העות'ומנים מרתקים. מטאורה היתה לי כקפדוקיה. הקפה היה לי טורקי והחום של האנשים היה ים תיכוני. בסלוניקי היו יותר אנשים עם שפמים ממה שרואים היום באיסטנבול ואנשים הילכו מחנות לחנות עם מגשי תה טורקי מרוכז וכהה. מנה ראשונה באחת המסעדות היתה גבינה מותכת כמו המוחלמה של הקצ'קר והיה קשה לברוח מזה.

זה כבר שלוש שנים שאני לא מדריכה בטורקיה. גיחות קצרות לבקר חברים, כן. רגעים גנובים מעולם שהוטרף בעל כורחו. אבל ברור שהאינטנסיביות שבה הייתי מגיעה למדינה המקסימה הזאת, והחלק שטורקיה תפסה בחיי, כבר לא יחזרו לעצמם. בכאב לב אפילו את חומר ההדרכה של טורקיה כבר ארזתי ואפסנתי בפינה חשוכה. והנה, ביקור ביוון. משהו דוקא שם ביוון התעורר בי לרגע. זיכרון רחוק, טעמים נשכחים וגעגוע.
סלחי לי יוון, אבל בביקורי זה את היית לי טורקיה.