יופי מפוספס

 

קריאתו של אור המקסים מאחד הטיולים שהדרכתי, נחקקה אצלי יפה.

' אתם כל הזמן רודפים אחרי האריות האלה וכשסוף סוף אתם מוצאים אותם הם כל הזמן ישנים. מה רע בזברות? הן כל כך יפות!'

אכן צודק אור, במרוץ המטיילים אחרי החתולים והטורפים בכלל יש נטייה להזניח את המינים הנפוצים יותר שאנחנו חולפים בדרכינו ובהם גם את הזברות היפות.
אבל יש מקום אחד שבו אין ממש ברירה, הזברות חוסמות את הדרך ואינן מפנות עד שהן מקבלות את תשומת הלב הראויה- 'מכתש' הנגורונגורו, טנזניה.
יש משהו כמעט בלתי הגיוני בשמורה הקטנטנה הזאת, כאילו 'חי זאב עם כבש' נכתב על בעלי החיים בתוך לוע הר הגעש הכבוי והשופע הזה. כולם רגועים. כולם נינוחים. זאת למרות כמות הטורפים הנכבדה העושה את עבודתה נאמנה לעיני המטיילים המשתאים.

אל שמורת הנגורוגורו הגעתי לראשונה בסוף שנות ה 90 מתוך שנים ארוכות בהן חייתי בשמורת המסאי מרה שבקניה. מקום מגורי היה על נתיב ה"נדידה הגדולה" של גנו וזברות שנמצאת בשמורה כארבעה חודשים בשנה. בכל עונת נדידה, נהגתי לשבת שעות ארוכות במרחבי העשב בתוך עדרי הזברות ולנסות לצלם את האינטראקציות בינהן.
צילמתי טריפות של זברות, צילמתי קרבות בין זכרים, התחככות הדדית של חברי העדרים המפוספסים אך דבר אחד מעולם לא הצלחתי לצלם.
זברות נוהגות לעשות 'אמבטיית' עפר, לעיתים בנקודה מסויימת תעבור משפחת זברות וכל אחד ירד בתורו להתפלש בעפר באותה נקודה. בשמורת המסאי מרה תמיד נראה שמשהו מפריע לצלם את התמונה הזאת; עשב גבוה, עדר זברות המקיף את המתפלשת ובנוסף לזה, התנהגות מתוחה למדי של זו שנשכבת על גבה. מעולם קודם לכן לא הצלחתי להתקרב.
רק אז, בנסיעתי הראשונה בשמורת הנגורונגורו, אל מול עיני נשכבה זברה על הגב, התגרדה להנאתה ופקחה עלי זוג עיניים כאילו היא שואלת אם יקח לי הרבה זמן לשלוף את המצלמה. אחרי שנים של כישלונות בצילום התנוחה הזאת, קהילת הזברות של הנגורונגורו הגיעה אחת אחת ואיפשרו לי לצלם אותן להנאתי.

אינני זוכרת אם ראיתי טורפים באותו היום. סביר להניח שכן. אבל קבלת הפנים המפוספסת נחקקה אצלי עמוק בזיכרון.
מאז אני מגיעה אל השמורה השופעת מספר פעמים בשנה, כיום בעיקר בהדרכת קבוצות.
כמי שמצלמת הרבה, צילמתי לא מעט זברות בשנים האחרונות ואכן מרבית התמונות הטובות צולמו במעמקי הנגורונגורו. אך עדיין, תמונת התמונות, היא הזברה ההיא הראשונה, שנשכבה על גבה וקרצה לי בשובבות.

 



ניפלאות הטימקט

 ינואר 2014. אתיופיה

 

 

זמירות הבוקר נישאות באויר הקריר ומנעימות את כניסתינו אל המתחם. מרגישה כמו פרודו בכניסתו הראשונה אל ריבנדייל העיר האלפית, וכמו הדמויות בספר עצמו, סביבינו היו מהלכים אנשים לבושי לבן, מוארים באורם הצהבהב של הנרות, רגליהם המוסתרות מתחת לגלימות נעות בתנועה חרישית על האדמה. עולם אחר, קסום ומיסתורי.

 

בני מחוז אמהרה וטיגרניה שבאתיופיה מאמינים משחר הימים כי בנם של מלכת שבא ושלמה המלך חזר מירושליים בתהלוכה רבת משתתפים עם ארון הברית ובו לוחות הברית. ה"טאבוט". בקפלה מיוחדת שבאקסום, עירה של מלכת שבא, נמצאים על פי האמונה לוחות הברית ורק אדם בדור יכול לראותם. ברוב הכנסיות באתיופיה יש רפליקה של הלוחות במתחם שנקרא "מקדש".
פעם בשנה, בסוף ינואר, לאחר יום של צום, יוצאות תהלוכות מכל כנסיות אתיופיה והרפליקות של הלוחות מובלות, מכוסות כמובן, אל מקום מרכזי בו יברכו הכמרים את המים בהם תערך הטבלה המונית למחרת היום.

 

 

 

 

בתמהיל המיוחד של יהדות ונצרות שנשמר בדתה של אתיופיה, יוצאים לתהלוכות בכל רחבי המדינה, עם המדמים להיות לוחות הברית שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, בחגיגת ענק כדי לציין את הטבלתו של ישו. טמקט הוא חג ההתגלות והוא החג החשוב ביותר באתיופיה.

הפתיחות האתיופית למבקרים חיצוניים בטקסים דתיים היא לא רגילה. בעוד במקומות אחרים בעולם אתה מתבקש לסגור את המצלמה, כאן כמעט נראה שהנוגעים בדבר שמחים על נוכחות זרה ומצלמת. המדינה שהיתה מאות שנים במדיניות דלתיים סגורות בפני המערב, מקבלת את המבקרים בזרועות פתוחות ומפתיעות.

בתחילת החג, ביציאתם של לוחות הברית לתהלוכה, עמדתי בעיר גונדר בשמש היוקדת עם קבוצת מטיילים קשוחה במיוחד שספגו את אחד השבועות החמים ביותר שאתיופיה ידעה בשנים האחרונות ושרדו כאריות.
התהלוכה הצבעונית התקדמה לאיטה והמוני אדם זרמו אל כיכר תאודורוס השני. כמה היה גאה הקיסר הצבעוני ביותר בתולדות אתיופיה, לו היה רואה את המוני האדם למרגלותיו, מזמרים את הזמירות המיוחדות המלוות את ארונות הברית, מפזרים עשב או מגוללים שטיח ירוק לפני התהלוכה כדי שנושאי הארונות לא יהלכו על אדמה חשופה.
מבין חברי התהלוכה הבחנתי לפתע בכומר הנושא ספר פתוח. בכל פעם שהעביר את הספר על פני הקהל, נדמה היה שמשהו מתרחש, משהו באנרגיה השתנה.
על כריכת הספר היה מצוייר משהו שקשה היה לראות. הכומר שוב ושוב הסתובב עם הספר הפתוח אל מול הקהל ואני שוב ושוב ניסיתי להבין מהו הציור על הספר.
לבסוף צילמתי במצלמת הענק שדרכה הבטתי והגדלתי.
בכל יראת הכבוד סביבינו והשקט המופתי בקהל, אני חושבת שפרץ הצחוק שלי עוד ישאר תלוי באויר של גונדר ימים רבים. הכריכה הצבעונית נשאה על גביה ציור של....הדרדסית. והיה זה אייפד שבעזרתו הכומר המתפלל צילם את המשתתפים בתהלוכה......
נושא הצילומים ליווה את המתפללים אל חלל הבריכה של פאסילידס במרכזה של גונדר, שם יתנהל למחרת היום טקס ברכת המים והטבלה המונית שכולם מוזמנים להצטרף אליה.

 

כדי להגיע אל ההטבלה יצאנו לפנות בוקר, המקומות שתפשו לנו באי דברינו נלקחו ואנחנו עמדנו בתור שעות ארוכות בחשיכה של לפנות בוקר. מידי פעם נשמעו קולות של מישהי שנלקח ממנה דבר מה על ידי הידיים הקטנות והזריזות של הקייסים. כשבאים לטימקט אין לשאת דבר מלבד בקבוק מים ואת המצלמה שאיתה תצלם.

 

 

למחרת בילינו את סופו של החג בתהלוכת החזרה של הארונות למקומם, הפעם בעיר הקטנה לליבלה, ירושליים השנייה, בה בנה הקיסר לליבלה כנסיות חפורות באבן. שם, הצטרפנו לתהלוכה. במרחק נגיעה עמדנו על יד הרפליקות של לוחות הברית, ארונות הברית היו מכוסים בבדים צבעוניים ורקומים. כאילו חזרנו לטקסים בבית המקדש הישן, כך הילכנו בין המוני האדם לצידם של ארונות הברית

 

אך ללא ספק מבחינתי גולת הכותרת היתה ביום בו השקמנו לביקור בוקר חשוך בבריכת פאסילידס שבגונדר.
שקט מופתי של המוני האדם לבושים לבן, תאורת הנרות המיוחדת על פניהם המכונסות, תנועתם החרישית על האדמה כאילו אינם נוגעים בה כלל.
אכן הרגשתי כמו פרודו המגיע לראשונה לריבנדייל העיר האלפית בספר שר הטבעות.
עולם הפנטזניות מעולם לא המציא דבר. הכל כאן, במרחק נגיעה.

 

 

 

.

 

24 שעות של אור

נורבגיה. יוני 2014

נורבגיה היתה הפתעה חלומית של עשרה ימים. גם המעט שידעתי עליה והיה כשידעתי, היה מפתיע... אסתטית בכל רמח אבריה. בנופיה הנקיים, באויר הצלול, ובראות שקשה להבין. בצבעיה ומבניה המטופחים בכל פינה, באנשיה הלבביים.
מעולם קודם לא חלמתי להגיע לאזור הזה של הכדור. אבל חברים אירגנו ועבדו על האירגון חודשים ארוכים, קבוצה התמלאה והנה מצאתי את עצמי בדרכי צפונה.  יומיים באוסלו וחמישה ימי חתירת קיאקים בפיורדים הצפוניים של האי Senja בהדרכתו של ג'ף אלן.

 

 

בכלל ההפתעות שטמנה נורבגיה בתוכה היה גם האור. כמה אור. כשאומרים לך שמעבר לחוג הארקטי השמש לא שוקעת בקיץ זה נשמע אגדה מופרחת. אבל השמש אכן לא שוקעת. בערך בחצות היא מגיעה לקו המים ואז זורחת מחדש. שמש של חצות, מסנוורת ומאירה כשמש של אמצע היום. באחת וחצי לפנות בוקר הפסגות המושלגות נצבעות באור רך ונעים של זריחה. 24 שעות של יום, הגעתי לגן העדן.

בתור אדם אנרגטי למדי ששעות היום מעולם לא הספיקו לו, 24 שעות של אור הם חלום בלתי מושג. נורבגיה הגישה לי את המתנה הזאת בנדיבות. מרגע שנגעו רגליי באדמת המדינה המוארת הזאת, הרגשתי כאילו מישהו שחרר בי כדור של כספית והוא צריך לזוז ללא הפסקה. הייתי בשיא האנרגיה. אחרי הכל האנרגיה ולא שום דבר אחר בנה את סדר היום, קבע את אורך היום. כתיירת לזמן קצר, זה עבד היטב.  

וכך, מסיום החתירה, קיפול הציוד וארוחת הערב, יצאנו למסעות לילה עד לפנות בוקר. ניסיתי אחריהם עוד לשבת ולכתוב אבל לרוב רמת הרוגע הנדרשת לכתיבה לא היתה בנמצא. למדתי שהאינדיקציה היחידה לשעת הלילה היתה העולם הישן סביבי ולעיתים, תאורת הרחוב שנדלקה אוטומטית בשעות בהן מצופה העולם להיות חשוך.

 

בערב החתירה הראשון התקרבתי אל שולי המרינה של הכפר Husoy לראות אם אקבל שם צילומי שמש של חצות. לא הייתי בזוית המתאימה אבל צילומי הנוף היו מוצלחים. הגיחה הזאת הרימה חבורת משוטטי לילה שבכל לילה בדקה את האזור הקרוב למקום הלינה. יצאנו 'רק לסיבוב קצר' כפי שורד ביקשה וטיפסנו אל מאחורי קיר הבטון שאמור להגן על המרינה מפני סערה גדולה במיוחד בניסיון לחפש נקודות צילום טובות. משם נשאו אותנו רגלינו אל הכפר ובמרכזו....נגלה אלינו מגרש כדורגל. נטושים באור הבהיר של אחת וחצי בלילה, קראו לנו הדשא הסינטטי והכדור להפיח בהם חיים ואנחנו נעננו לקריאתם בנימוס....אז קראה לנו הנדנדה שקינאה. ורק לאחר שהתייחסנו אל כולם, וקילפנו מספר שכבות לבוש, טיפסנו אל קצה המצוק בין הבתים הישנים, פיזרנו גלי צחוק בדממה הרועמת, רבצנו על כרי אוכמניות וחיפשנו פינת צילום טובה לאור הנעים והרך. אל המאהל הישן שבנו לאורה של השמש בשתיים לפנות בוקר.

 

 

למחרת הוליכו אותנו רגלינו מעל הכפר Mefjorvaen. שבילים נעימים להליכה, רכים לדריכה הובילו אותנו במעלה הנוף המרשים. במקומות הללו אתה לעולם לא הולך על קרקע חשופה או סלע חשוף. האדמה והסלעים מכוסים בשמיכה ירוקה של טחב, שרכים, אוכמניות ומיני צמחים. ההליכה רכה ונעימה וניתן לסטות מהשבילים ללא חשש, הסלעים לעולם אינם חלקים. מתחתינו פרוש המפרץ העצום אליו נצא מחר בבוקר, מעלינו אמפיטאטרון טבעי עצום שיצר העמק הקרחוני והוא מפשיר את שלגיו בזרימה אדירת מימדים מכל פינה. אנחנו מוצאים את עצמינו במבוכי האגמים האלפיניים, בדרכים מכוסות גשרי עץ קטנים, בקתה קסומה ורדומה נקראת על דרכינו וה"רק 'סיבוב קצר' של ורד הופך למסע אמיתי של שעות ארוכות.

ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו ברצון שלא לבזבז את האור של ליל המחרת. הפעם התדלדלו שורותינו ורק דרור ואני חוצים את הכפר הישן Skalant ומתחילים לטפס אל מעל העננים. נוף האיים המכונה כאן 'הקריבים של Senja' נגלה לעינינו לאחר טיפוס ישיר אל הכתף מעל הכפר. באור של זריחה קרוב לשתיים בלילה, אפילו חופיהם התכולים של האיים נראים למרחוק ומספרים לנו מדוע קיבלו את כינויים. השלג המפשיר זורם במורדות ההר, גם בשבילי ההליכה שלו וההליכה הארוכה במעלה ובמורד רטובה למדי.
חושך לא ירד כאן להסתיר את האיים, אבל הרוח החרישית הסיעה את הערפל מתחתינו וזכרונות הערפל של הקצ'קר הטורקי התחילו להתגנב אלי.
פתאום נשמע קולו של מהמט מתוך הערפל. מהמט שהיה מדריך איתי את כל טיולי ההליכה בקצ'קר של טורקיה, ועובר עכשיו שיקום ארוך לאחר פציעה קשה.
זהר אחותי, הוא לחש לי. את זוכרת שלא מתעסקים עם ערפל.
זה בסדר מהמט, זה לא ערפל סמיך, עניתי בלחש כדי שדרור לא יתפוס אותי מדברת עם עצמי.
אחותי, הוסיף מהמט בטורקית מכוון שאנגלית הוא לא מדבר, ערפל הוא ערפל. אין לסמוך עליו.
ניסיתי להתחיל לשוב למטה אבל דרור שלא היה ער לשיחה עם מהמט, רק רצה להביט על הנוף עוד ועוד. אכן, בתנועתו של הערפל, האיים אליהם התעתדנו לחתור למחרת ניגלו אלינו וניסתרו מעינינו לחליפות ואפילו עצבנותו הניכרת של מהמט הלכה והתפוגגה עם הערפל המתפוגג תחתינו. באור בהיר של שתיים בלילה התחלנו לרדת חזרה בין השלוגיות המעטות בגובה הזה, אל העצים ואל הכפר הישן תחתינו.

 

 

את הלילה האחרון העברנו בהליכה משותפת עם ג'ף, קסומה ומאומצת. לא רצינו להרטיב נעליים אז הלכנו על הכביש. ג'ף זכר מנהרה יפה וזכר נקודת תצפית על לועו של השטן, הרכס שהקפנו בחתירה בדרכינו לכאן. ואכן הכל היה כאן. המנהרה, הכפר הישן תחתיה ואף נקודת התצפית היפה. לא כל כך במרחקים שהוא זכר אך בהליכה מהירה הגענו אל כולם, ובהליכה עייפה למדי שבנו רצוצים אל שעות השינה האחרונות שלנו על האי Senja.

 

 

 

למחרת, חתרנו את דרכינו אל נקודת האיסוף ומהר משרצינו כבר הילכנו ברחובותיה המוארים של Tromso ומהר משרצינו כבר חזרנו לחתור במימיו החמים של הים התיכון לאחר לילה חשוך במיוחד.

 

 

קיאק בבנייה עצמית

ישראל. פברואר 2013

לבנות קיאק זו הרגשה של התחדשות, של בנייה, אמר אילן בקול נרגש לקהל הקיאקיסטים שעמד סביבו בהשקת הקיאק החדש שלו. ועם זאת שאני בניתי רק חצי קיאק משלו ובהרבה פחות מחצי ההשקעה, יכולתי להבין מה הוא אומר. חודשיים שבהם אני בארץ רצוף (נדיר...) התמלאו בימים שלמים של בנייה והתחדשות. לראות את הדיקטים האלה מקבלים צורה, הולכים ונהפכים לקיאק. להיות בתוך התהליך וללמוד חומרים שלא נגעתי בהם בחיים קודם לכן, היה מדהים.

קוראים לשיטת הבנייה הזאת Stitch and Glue וזה אכן החלק הקריטי, אבל אחריו יש עוד כל כך הרבה עבודה....

אז למי שחושב על זה- כמה טיפים חשובים:

             כשעובדים עם אפוקסי בפעם הראשונה יש הרגשה שזה חומר תמים יחסית. קצת שמנוני בהרגשה, לא ממש דביק בהתחלה.....לא לחפף! תמיד, אבל תמיד לעבוד עם כפפות! גם כשזה רק לאסוף את כל הכילים חזרה לארגז ואולי משהו התלכלך באפוקסי, להקפיד. זה נחמד שאבקת כביסה מנקה את האפוקסי מהידיים אבל לא כדאי להגיע למצב שצריך להשתמש בטיפ המועיל הזה.

           כפפות לטקס זה המוצר החשוב ביותר בכל העבודה הזאת. לפחות שתי קופסאות של כפפות באיכות סבירה. אל תתקעו בלי!!! לי היה הרבה יותר קל לעבוד עם כפפות קצת יותר גדולות ממידת הידיים שלי.

            תכינו שני חברים לפחות. אחד שיקשיב לכל חוויות הבניה בסבלנות- גם לרגעים המתסכלים, השני שיוכל לתת ייעוץ. אל תכללו את שתי הדרישות הללו בחבר אחד, חלקו את העומס, לשניהם תהיה מספיק עבודה!

            תמיד תסתובבו עם תמונה עדכנית בטלפון. זה עוזר מורלית, זה גם עוזר לכל האנשים שבדרך. חנויות הציוד שאליהן תגיעו, חברים לחתירה, משפחה שלא ראתה אתכם מאז שהתחלתם....

           יש חוברת הסבר מצורפת לתוכניות העבודה. אפשר לשאול לשאלות ולקבל המלצות אבל באמת שכדאי לקרוא, לא בקצרנות, ומומלץ כמה משפטים מעבר לשלב שאליו אתם נכנסים. אחרת מגיעים יותר מידי פעמים ל- "אופס, למה לא קראתי את זה קודם"...

         בהצלחה! זה כייף אדיר ויש הרבה מה ללמוד על הדרך. על עצמכם, על חברים, על המעצב של הקיאק...

תודות גדולות לסטיב איתי וגיא על ההמלצות שבדרך ובעיקר בעיקר לאיזי שבשלבים המסובכים באמת הגיע להפוך אותם לפשוטים.