יופי מפוספס

 

קריאתו של אור המקסים מאחד הטיולים שהדרכתי, נחקקה אצלי יפה.

' אתם כל הזמן רודפים אחרי האריות האלה וכשסוף סוף אתם מוצאים אותם הם כל הזמן ישנים. מה רע בזברות? הן כל כך יפות!'

אכן צודק אור, במרוץ המטיילים אחרי החתולים והטורפים בכלל יש נטייה להזניח את המינים הנפוצים יותר שאנחנו חולפים בדרכינו ובהם גם את הזברות היפות.
אבל יש מקום אחד שבו אין ממש ברירה, הזברות חוסמות את הדרך ואינן מפנות עד שהן מקבלות את תשומת הלב הראויה- 'מכתש' הנגורונגורו, טנזניה.
יש משהו כמעט בלתי הגיוני בשמורה הקטנטנה הזאת, כאילו 'חי זאב עם כבש' נכתב על בעלי החיים בתוך לוע הר הגעש הכבוי והשופע הזה. כולם רגועים. כולם נינוחים. זאת למרות כמות הטורפים הנכבדה העושה את עבודתה נאמנה לעיני המטיילים המשתאים.

אל שמורת הנגורוגורו הגעתי לראשונה בסוף שנות ה 90 מתוך שנים ארוכות בהן חייתי בשמורת המסאי מרה שבקניה. מקום מגורי היה על נתיב ה"נדידה הגדולה" של גנו וזברות שנמצאת בשמורה כארבעה חודשים בשנה. בכל עונת נדידה, נהגתי לשבת שעות ארוכות במרחבי העשב בתוך עדרי הזברות ולנסות לצלם את האינטראקציות בינהן.
צילמתי טריפות של זברות, צילמתי קרבות בין זכרים, התחככות הדדית של חברי העדרים המפוספסים אך דבר אחד מעולם לא הצלחתי לצלם.
זברות נוהגות לעשות 'אמבטיית' עפר, לעיתים בנקודה מסויימת תעבור משפחת זברות וכל אחד ירד בתורו להתפלש בעפר באותה נקודה. בשמורת המסאי מרה תמיד נראה שמשהו מפריע לצלם את התמונה הזאת; עשב גבוה, עדר זברות המקיף את המתפלשת ובנוסף לזה, התנהגות מתוחה למדי של זו שנשכבת על גבה. מעולם קודם לכן לא הצלחתי להתקרב.
רק אז, בנסיעתי הראשונה בשמורת הנגורונגורו, אל מול עיני נשכבה זברה על הגב, התגרדה להנאתה ופקחה עלי זוג עיניים כאילו היא שואלת אם יקח לי הרבה זמן לשלוף את המצלמה. אחרי שנים של כישלונות בצילום התנוחה הזאת, קהילת הזברות של הנגורונגורו הגיעה אחת אחת ואיפשרו לי לצלם אותן להנאתי.

אינני זוכרת אם ראיתי טורפים באותו היום. סביר להניח שכן. אבל קבלת הפנים המפוספסת נחקקה אצלי עמוק בזיכרון.
מאז אני מגיעה אל השמורה השופעת מספר פעמים בשנה, כיום בעיקר בהדרכת קבוצות.
כמי שמצלמת הרבה, צילמתי לא מעט זברות בשנים האחרונות ואכן מרבית התמונות הטובות צולמו במעמקי הנגורונגורו. אך עדיין, תמונת התמונות, היא הזברה ההיא הראשונה, שנשכבה על גבה וקרצה לי בשובבות.