התמצאות במרחב

מסאי מרה, קניה

כשהסתובבתי לראשונה במרחבי הסוואנה האפריקאים נראה היה לי שאני לעולם לא אצליח להתמצא. פלטת עשב אינסופית שבה הכל נראה אותו הדבר. עם השנים למדתי ויכולתי להסתובב אף לבדי ללא חשש. לא תמיד ידעתי להסביר לעצמי איך אני יודעת איפה אני נמצאת, תחשה חזקה עד גבול הידיעה המוחלטת. משהו שהגוף מרגיש הרבה לפני שזה מגיע לתודעה. לעיתים היו אלה דברים ברורים ביותר; קו הגבעות סביב השמורה השטוחה, עצים בולטים באופן חריג, קטע בדרך שלא ניתן לטעות בו או מקום שהיה יקר לליבי באיזה שהיא צורה.

באחת מהעונות הגשומות שבתי הביתה לעת ערב, מרחוק הבחנתי בזוג אריות ונעצרתי ליד עץ יפה. כמה רגעים לאחר מכן צילמתי את אחת התמונות הטובות ביותר שעלה בידי לצלם אי פעם. חבטת סיום הזדווגות של לביאה אל האריה הבועל. התמונה צולמה בתנאי אור רעים במיוחד ויחסית מרחוק כך שהחוויה שחוויתי ברגע הצילום היתה אכזבה מרה. הדבר היה טרום המצלמות הדיגיטליות וידעתי שלא אוכל לפתח את השיקופיות לפני שיעבור לפחות חודש. מה רבה הפתעתי כשהשקופית פותחה והיתה פשוט מושלמת.
בימים שלאחר מכן הבחנתי שהעץ שנעצרתי לידו בולט מכל נקודה במרחק של 5 ק"מ ויכול לסמן באופן יפה את הכיוון לאחת הדרכים החשובות ביותר שעברו באיזורינו. ואיך לא הבחנתי בו קודם???

כך שמתי לב שהעצים המסמנים לי את דרכי ברחבי הסוואנה ומאפשרים התמצאות בטוחה, כולם עצים שמזכירים לי רגעים מיוחדים או מישהו שבא לבקר. אט אט הצטברו לי, העץ של אמא, העץ של אילת אחותי ושל שחר אחותי והם שניווטו אותי נאמנה בכל נסיעת בדד במישורי הענק.

כשלמדתי שיש איום על המשך קיומה של החברה שבה עבדתי, יצאתי לפרוייקט, צילום של כל העצים האלה שהובילו אותי בנאמנות משך שנים ונתנו לי נקודות ציון בשטח ובחיי בשמורה.
באחת הנסיעות רציתי לצלם את העץ של אמא שהיה רחוק במיוחד, אל הנסיעה הצטרף מדריך חדש שרק הגיע לשמורה. יצאנו דרומה ומצאנו את עצמינו בערפל כבד, ניתן היה לראות רק מטרים ספורים קדימה לנו והיינו באזור בשמורה שהכרתי הכי פחות טוב. לולא הצורך למהר ולשוב אל המחנה היינו נעמדים על מקומינו ונותנים לערפל לחלוף אך לא היתה לנו ברירה אלא לנסות. שני מצפנים קטנים על רצועת השעון של כל אחד מאיתנו, הצביעו כל אחד לכיוון אחר. בלית ברירה פניתי לניסיון אחר.

הצעתי שניסע עד שאני אמצא עץ שאני מכירה ואני כבר אדע מאיזה כיוון אני צריכה לעבור אותו.
 אכן, כך שבנו הביתה.
מאז שובי מאפריקה אני מוצאת את עצמי מתמצאת בקלות במקומות רבים בעולם עד שאני צריכה להיכנס לעיר. כאן, לעיתים כל בית נראה לי כמו שכנו, כל פינת רחוב נראית כמו זו שכרגע עברתי. ואין, פשוט אין בשום עיר מקומות שיקרים לליבי. בנוסף לכל חסר לי המבט המרחבי והידיעה שאני יכולה פשוט לנסוע עד שאגיע לעץ שכבר ינתב אותי ליעדי.

קרב של ענקים

סרנגטי, טנזניה. דצמבר 2011

מי מאיתנו לא מכיר את התחושה של מוזיקה שמעירה זיכרון שכייף להתענג עליו. דולה אותו מתוך מאגר שלעיתים לא הבחנו בקיומו. משב ריח שמחזיר אותנו באחת למקום מרגש בחיים ועם שאנחנו רוצים להתענג, גל הריח ממשיך לדרכו לנגן על מיתרי הזיכרון של אנשים אחרים, לעיתים מהר מידי. כמו נגיעות קלות, עדינות, שריד לתקופה בה החושים שלנו שיחקו תפקיד חשוב יותר.

בשנים שחייתי במסאי מרה והדרכתי סיורי לילה, נדרשו לעיתים יותר מהיכרות השטח וחוש הראיה כדי למצוא את בעלי החיים. ריחות אכן היו שימושיים לאיתור בעל חיים זה או אחר, כמו קלסתרון ריחות שאתה מדפדף בו כשעובר הגל ומסייע בחיפושים. אך כמו קלסתרון הריחות, במשך השנים שחייתי בשמורה הלך ונבנה לו גם קלסתרון של קולות. ציפורים הן הדוגמא החזקה של הסיוע בזיהוי אך כשאתה נוסע במרחבי הסוואנה החשוכים, קולות יכולים להיות אבני הדרך. שאגות של אריות. צחקוקים של צבועים בנקודות התרגשות. קריאתו של תן לבת זוגתו משמצא מזון.

זכור לי במיוחד לילה בו יצאנו ללא הגג של הרכב. כרכב ספארי גם הגג של הרכב שלנו נפתח כולו אך חודש אחד נשברה אחת מרגליו ועד שתיקנו היינו מורידים אותו לחלוטין ונוסעים אל לילות זרועי כוכבים נטולי כל כיסוי לראשינו. בלילה ההוא לא שפר עלינו גורלנו ובמרחק ניכר ממקום החנייה של הגג, התחיל טפטוף. כפי שאזורים טרופיים יודעים, עד מהרה הפך הטפטוף לגשם שוטף ולנו לא היה איך להסתתר. בניסיון לסוב על עקבותינו נשמע לפתע קול לא מוכר. שקשוק רם, חבטות של גופים גדולים. המטיילים האוסטרלים הנלהבים הביטו במשקפות הלילה והעירו לכוון את העדשה ימין. על מסך הרכב שנתן אפשרות לראות בצורה חדה יותר, הופיעו שני היפופוטמים עצומים כשהם מרימים אחד את השני מעל הקרקע בעזרת לסתות הענק שלהם. קרב של היפופוטמים בתוך המים מראה רק את ראשם הגדול ושיניהם המשקשקות, אך כאן נראה בברור כל גופם ועוצמתו של הקרב הזה היתה מהממת.

שנים לאחר מכן, מאוחר בלילה חשוך במיוחד, קולות של שקשוק גדול וחבטה של גופי ענק כאילו נכנסו לי לחלומי והתחלתי לדפדף בקלסתרון הקולות עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין. הזיהוי היה אולי מהיר אך הרגיש כאיטי וארוך במיוחד. ברגע ההכרה במה שמתרחש לא רחוק ממני זינקתי מהמיטה עם משקפת לראיית לילה שגרה איתי קבוע באוהלי. בסמוך לאוהל נראו שני היפופוטמים שהיו כל כך עסוקים בקרב עד שהטיחו אחד את השני אל הגדר החשמלית של המחנה והמשיכו וחבטו ושקשקו שיניים. המראה היה עוצמתי ומרגש במיוחד.

בשנים האחרונות אני מגיעה למרחבי הסוואנה כמבקרת חולפת בלבד ומזינה את קלסתרוני הריחות ומתענגת על המראות וחווה גלי זיכרונות נפלאים לאורך כל הטיול. בטיול האחרון שהדרכתי בטנזניה עמדתי ליד הנהר עם קבוצת מטיילים שקטה. שני היפופוטמים צעירים שיחקו אחד עם השני והתקרבנו לעמדה נוחה. רק אז נשמעו קולו של שקשוק שיניים והקול הזה החזיר אותי באחת ללילה חשוך במיוחד, לרכב פתוח ללא גג. כמעט שיכולתי לחוש את טיפות הגשם ההוא ולחזור כמו במנהרת זמן אך לרגע, לשנים בהם הסוואנה החשוכה היתה לי לבית.