סרנגטי, טנזניה. דצמבר 2011
מי מאיתנו לא מכיר את התחושה של מוזיקה שמעירה זיכרון שכייף להתענג עליו. דולה אותו מתוך מאגר שלעיתים לא הבחנו בקיומו. משב ריח שמחזיר אותנו באחת למקום מרגש בחיים ועם שאנחנו רוצים להתענג, גל הריח ממשיך לדרכו לנגן על מיתרי הזיכרון של אנשים אחרים, לעיתים מהר מידי. כמו נגיעות קלות, עדינות, שריד לתקופה בה החושים שלנו שיחקו תפקיד חשוב יותר.
בשנים שחייתי במסאי מרה והדרכתי סיורי לילה, נדרשו לעיתים יותר מהיכרות השטח וחוש הראיה כדי למצוא את בעלי החיים. ריחות אכן היו שימושיים לאיתור בעל חיים זה או אחר, כמו קלסתרון ריחות שאתה מדפדף בו כשעובר הגל ומסייע בחיפושים. אך כמו קלסתרון הריחות, במשך השנים שחייתי בשמורה הלך ונבנה לו גם קלסתרון של קולות. ציפורים הן הדוגמא החזקה של הסיוע בזיהוי אך כשאתה נוסע במרחבי הסוואנה החשוכים, קולות יכולים להיות אבני הדרך. שאגות של אריות. צחקוקים של צבועים בנקודות התרגשות. קריאתו של תן לבת זוגתו משמצא מזון.
זכור לי במיוחד לילה בו יצאנו ללא הגג של הרכב. כרכב ספארי גם הגג של הרכב שלנו נפתח כולו אך חודש אחד נשברה אחת מרגליו ועד שתיקנו היינו מורידים אותו לחלוטין ונוסעים אל לילות זרועי כוכבים נטולי כל כיסוי לראשינו. בלילה ההוא לא שפר עלינו גורלנו ובמרחק ניכר ממקום החנייה של הגג, התחיל טפטוף. כפי שאזורים טרופיים יודעים, עד מהרה הפך הטפטוף לגשם שוטף ולנו לא היה איך להסתתר. בניסיון לסוב על עקבותינו נשמע לפתע קול לא מוכר. שקשוק רם, חבטות של גופים גדולים. המטיילים האוסטרלים הנלהבים הביטו במשקפות הלילה והעירו לכוון את העדשה ימין. על מסך הרכב שנתן אפשרות לראות בצורה חדה יותר, הופיעו שני היפופוטמים עצומים כשהם מרימים אחד את השני מעל הקרקע בעזרת לסתות הענק שלהם. קרב של היפופוטמים בתוך המים מראה רק את ראשם הגדול ושיניהם המשקשקות, אך כאן נראה בברור כל גופם ועוצמתו של הקרב הזה היתה מהממת.
שנים לאחר מכן, מאוחר בלילה חשוך במיוחד, קולות של שקשוק גדול וחבטה של גופי ענק כאילו נכנסו לי לחלומי והתחלתי לדפדף בקלסתרון הקולות עוד לפני שהתעוררתי לחלוטין. הזיהוי היה אולי מהיר אך הרגיש כאיטי וארוך במיוחד. ברגע ההכרה במה שמתרחש לא רחוק ממני זינקתי מהמיטה עם משקפת לראיית לילה שגרה איתי קבוע באוהלי. בסמוך לאוהל נראו שני היפופוטמים שהיו כל כך עסוקים בקרב עד שהטיחו אחד את השני אל הגדר החשמלית של המחנה והמשיכו וחבטו ושקשקו שיניים. המראה היה עוצמתי ומרגש במיוחד.
בשנים האחרונות אני מגיעה למרחבי הסוואנה כמבקרת חולפת בלבד ומזינה את קלסתרוני הריחות ומתענגת על המראות וחווה גלי זיכרונות נפלאים לאורך כל הטיול. בטיול האחרון שהדרכתי בטנזניה עמדתי ליד הנהר עם קבוצת מטיילים שקטה. שני היפופוטמים צעירים שיחקו אחד עם השני והתקרבנו לעמדה נוחה. רק אז נשמעו קולו של שקשוק שיניים והקול הזה החזיר אותי באחת ללילה חשוך במיוחד, לרכב פתוח ללא גג. כמעט שיכולתי לחוש את טיפות הגשם ההוא ולחזור כמו במנהרת זמן אך לרגע, לשנים בהם הסוואנה החשוכה היתה לי לבית.
יופי של צילומים והכתיבה מרגשת ועושה חשק לחזור לשם לסוואנה של מסאי מארה
ReplyDeleteתמונות מצוינות של תנזניה , ביקרתי שם שנה שעברה ממש. חבל שאין סרט וידאו מצולם
ReplyDeleteגיל תודה. אבל כל הבלוג הזה מתעסק בצילומי סטילס. יש צלמי סטילס ויש צלמי וידאו ואני יותר בצד של הסטילס. יש משהו מאוד מרגש בעיני בלתפוס את הרגע בעצמו ולא חבילת של רגעים ולכן אין כאן וידאו כלל.
ReplyDeleteזהר