שטיח שחור

סרנגטי, טנזניה. אפריל 2012

מידי שנה מסתובבים במרחבי הסוואנות של מזרח אפריקה כ 2 מליון גנו וזברות במעגל נדידה בעקבות העשב. מלבד חודשיים בתחילת השנה בהם הם מתרכזים במישורים הדרומיים לתקופת ההמלטות, הם תמיד בתנועה, תמיד בדרך לעשב טרי יותר. לכן כשאנשים שואלים אותי האם יש נדידה עכשיו אני יכולה רק לחייך. השאלה היא רק היכן הם נמצאים בזמן שאלת השאלה.

יש ניסיון לבנות מפה של הנדידה והיא מפה ממוצעת בלבד. הנתיב משתנה משנה לשנה, המספרים משתנים, העונות קצת משתנות. העובדה היא שהגנו והזברות הנודדים נעים בעקבות עשב מספיק מזין וזה ההיגיון היחיד שמנחה את התנועה הזאת. זוהי הנדידה הגדולה ביותר שעוד מתקיימת על פני האדמה וכזאת תהיה כל עוד שמירת הטבע באזור תאפשר את זה.

באפריל האחרון "התיכנון" של כל חברות הטיולים היה שהגנו יהיו במרכז הסרנגטי בדרכם צפונה וכך ניבנו כל מסלולי הטיולים ונקבעו מקומות הלינה. אך כמו בשנים האחרונות, העדרים הגדולים נצפו באזור גבעות מורו בדרום הסרנגטי. התאמה קטנה במסלול הטיול אפשרה למטיילי פסח לחזות באחת מתופעות הטבע המרהיבות ביותר, אלפי גנו רועים במרחבי הסוואנה, מחזה שהעין אינה יכולה לשבוע ממנו. שטיח שחור, כפי שהגדיר אחד הנהגים שהתקשר לשתף חבר במחזה.
כשניסינו להעריך את מספר הפרטים נראה היה כאילו כל עדרי הגנו הנודדים נמצאים במרחב עליו אנחנו צופים, לפחות מליון פרטים אם לא יותר. נסענו סביב ובתוך העדרים, צילמנו ללא סוף. היינו בטוחים שראינו את כולם, שמעולם לא נראתה כזאת התקהלות של העדרים הנודדים.
למחרת היום פגשתי מדריך מקומי שמלווה את הנדידה הגדולה מזה שנים רבות. הוא חזר מספארי ולטענתו הוא ראה "את כל העדרים הנודדים", לפחות מליון אם לא יותר, את הריכוז הגדול ביותר שהוא ראה מעודו, כל זאת- בלוליאונדו שעל גבול קניה, כ 400 ק"מ צפון מזרחה מהמקום בו אנחנו היינו...