Sunday, December 16, 2012

שיחה שכזאת בארץ המסאים



ארץ המסאים, טנזניה. חנוכה 2012

אולדוניו לנגאי נישא לגובה של כמעט 3000 מ' ממש על גבולן של קניה וטנזניה. זהו הר האלוהים של המסאים וזהו פרושו של שמו בשפתם. המסאים הופרדו לשתי קבוצות בצורה שרירותית לחלוטין בזמן חלוקתה של אפריקה על ידי מעצמות אירופה בסוף המאה ה 19 וכיום מחולקים המסאים בין קניה וטנזניה. אם כי המנהגים הבסיסיים נשארו זהים, החלטות חשובות באשר לחינוך וחיי היום יום קצת שונות, חזקתם על השטח שונה והשבט הולך ונחלק לשניים.
הר האלוהים קיים גם היום וממנו צופה האלוהים המסאי על בני שבטו המפוזרים בין שתי המדינות ועוקב בעניין אחר השינויים שהם עוברים בחייהם. הם אינם השבט הגדול ביותר ברחבי השטח, זאת יודע גם האלוהים שלהם. מתוך כ 200 שבטים וכ 70 מליון איש המפוזרים בין קניה וטנזניה, המסאים מונים כיום כמליון איש. רובם, עדיין מחזיקים בצורת חיים מסורתית במידה מסויימת, עדיין מגדלים פרות, עדיין מלים את ילדיהם בטקסי המעבר לבגרות, עדיין נישאים למספר נשים. אך חלק מהמסאים כבר מביטים לעבר אלוהים אחרים וממרומי אולדוניו לנגאי, צופה לנגאי על קהילתו המתדלדלת.
בכל טיול במזרח אפריקה מבקרים המטיילים בכפר מסאי. המסאים רוקדים ריקוד ברכה בכניסתם למנייטה, הכפר המסאי, קופצים את קפיצותיהן הגבוהות ומרשימים את הבנות בגובהם ותווי פניהם המיוחדים. בטנזניה לרוב מתפזרים המבקרים בין הבקתות הקטנות בקבוצות קטנות עם מסאים דוברי אנגלית יחסית סבירה כדי לראות את הבקתה מבפנים. וכך מצאתי את עצמי לבדי במרכז המנייטה ביום לוהט במיוחד, כשכל מטיילי מפוזרים בין הבקתות ושואלים שאלות סקרניות. הסקרנות היא הדדית כפי שאנחנו יודעים וקבוצת צעירים מסאים נעמדה איתי. חומה של השמש הלך ועלה עד שבבת אחת נכנסה השמש מאחורי ענן שחור, רוח חזקה הסיעה אותו מערבה, ואנחנו עמדנו לפתע במזג אויר נעים וראינו את הגשם מפספס אותנו וממשיך לדרכו.
מכוון שחנוכה הגיע מוקדם השנה, המבקרים הישראלים הקדימו את האירופאים והאמריקאים והמסאים היו סקרנים איך אנחנו לא מסונכרנים. מדוע קודם מגיעים אליהם כל הישראלים ודוברי האנגלית יגיעו רק מאוחר יותר.
כי הם חוגגים את חג המולד ואנחנו לא, כך עניתי. החג שלנו עכשיו הוא שונה והחופשים של החג שלנו ושלהם לא תמיד נופלים על אותו חלק של דצמבר.
היתה לרגע שתיקה. השיחה התנהלה בסווהילית ואז שאל אחד הצעירים- מה- אתם לא חוגגים את ישו?
לא, עניתי. לנו אין ישו.
ומוחמד? כך המשיך הצעיר ושאל
גם מוחמד אין לנו. אנחנו דת אחרת. כך עניתי
ואם אתם רוצים לדבר עם אלוהים? שאל צעיר אחר
אנחנו....לנו יש קו ישיר לאלוהים. אין לנו אף אחד בדרך.
דממה.
אה? שאלו כולם כמעט במקהלה
אנחנו מדברים עם אלוהים ישירות. עניתי
שתיקה.
אני חושב שאתם בבעיה, אמר אחד הבחורים לבסוף. ככה, אין סיכוי שהוא מקשיב......  


Tuesday, December 4, 2012

יוון ההררית, כל כך דומה. כל כך שונה











יוון ההררית. אפריל 2012 

ביקור ביוון לקראת עונת הטיולים. חברה טובה, מסלול משובח, אוכל שאי אפשר להפסיק לאכול, אנשים חמים ונוף מרהיב. שבוע של התענגות במדינה שקועה בחובות ואין היא יודעת לאן היא הולכת. שבוע של לפני העונה, כששני הג'יפים שלנו הם היחידים בשטח, ולכולם יש אלינו את כל הזמן שבעולם. שבוע של פינוקים וצבעוניות וסיפורי היסטוריה, מלחמות, ומטען כבד וארוך שנים בין שתי מדינות שכנות.

ברכס הפינדוס היו הגשרים שהשאירו העות'ומנים מרתקים. מטאורה היתה לי כקפדוקיה. הקפה היה לי טורקי והחום של האנשים היה ים תיכוני. בסלוניקי היו יותר אנשים עם שפמים ממה שרואים היום באיסטנבול ואנשים הילכו מחנות לחנות עם מגשי תה טורקי מרוכז וכהה. מנה ראשונה באחת המסעדות היתה גבינה מותכת כמו המוחלמה של הקצ'קר והיה קשה לברוח מזה.

זה כבר שלוש שנים שאני לא מדריכה בטורקיה. גיחות קצרות לבקר חברים, כן. רגעים גנובים מעולם שהוטרף בעל כורחו. אבל ברור שהאינטנסיביות שבה הייתי מגיעה למדינה המקסימה הזאת, והחלק שטורקיה תפסה בחיי, כבר לא יחזרו לעצמם. בכאב לב אפילו את חומר ההדרכה של טורקיה כבר ארזתי ואפסנתי בפינה חשוכה. והנה, ביקור ביוון. משהו דוקא שם ביוון התעורר בי לרגע. זיכרון רחוק, טעמים נשכחים וגעגוע.
סלחי לי יוון, אבל בביקורי זה את היית לי טורקיה.