יוון ההררית. אפריל 2012
ביקור ביוון לקראת עונת הטיולים. חברה טובה, מסלול משובח, אוכל שאי
אפשר להפסיק לאכול, אנשים חמים ונוף מרהיב. שבוע של התענגות במדינה שקועה בחובות
ואין היא יודעת לאן היא הולכת. שבוע של לפני העונה, כששני הג'יפים שלנו הם היחידים
בשטח, ולכולם יש אלינו את כל הזמן שבעולם. שבוע של פינוקים וצבעוניות וסיפורי
היסטוריה, מלחמות, ומטען כבד וארוך שנים בין שתי מדינות שכנות.
ברכס הפינדוס היו הגשרים שהשאירו העות'ומנים מרתקים. מטאורה היתה לי
כקפדוקיה. הקפה היה לי טורקי והחום של האנשים היה ים תיכוני. בסלוניקי היו יותר
אנשים עם שפמים ממה שרואים היום באיסטנבול ואנשים הילכו מחנות לחנות עם מגשי תה
טורקי מרוכז וכהה. מנה ראשונה באחת המסעדות היתה גבינה מותכת כמו המוחלמה של הקצ'קר והיה
קשה לברוח מזה.
זה כבר שלוש שנים שאני לא מדריכה בטורקיה. גיחות קצרות לבקר חברים,
כן. רגעים גנובים מעולם שהוטרף בעל כורחו. אבל ברור שהאינטנסיביות שבה הייתי מגיעה
למדינה המקסימה הזאת, והחלק שטורקיה תפסה בחיי, כבר לא יחזרו לעצמם. בכאב לב אפילו
את חומר ההדרכה של טורקיה כבר ארזתי ואפסנתי בפינה חשוכה. והנה, ביקור ביוון. משהו דוקא שם ביוון התעורר בי לרגע. זיכרון רחוק, טעמים נשכחים וגעגוע.
סלחי לי יוון, אבל בביקורי זה את היית לי טורקיה.
No comments:
Post a Comment