Saturday, February 23, 2013

קיאק בבנייה עצמית

ישראל. פברואר 2013
לבנות קיאק זו הרגשה של התחדשות, של בנייה, אמר אילן בקול נרגש לקהל הקיאקיסטים שעמד סביבו בהשקת הקיאק החדש שלו. ועם זאת שאני בניתי רק חצי קיאק משלו ובהרבה פחות מחצי ההשקעה, יכולתי להבין מה הוא אומר. חודשיים שבהם אני בארץ רצוף (נדיר...) התמלאו בימים שלמים של בנייה והתחדשות. לראות את הדיקטים האלה מקבלים צורה, הולכים ונהפכים לקיאק. להיות בתוך התהליך וללמוד חומרים שלא נגעתי בהם בחיים קודם לכן, היה מדהים.
קוראים לשיטת הבנייה הזאת Stitch and Glue וזה אכן החלק הקריטי, אבל אחריו יש עוד כל כך הרבה עבודה....
אז למי שחושב על זה- כמה טיפים חשובים:
             כשעובדים עם אפוקסי בפעם הראשונה יש הרגשה שזה חומר תמים יחסית. קצת שמנוני בהרגשה, לא ממש דביק בהתחלה.....לא לחפף! תמיד, אבל תמיד לעבוד עם כפפות! גם כשזה רק לאסוף את כל הכילים חזרה לארגז ואולי משהו התלכלך באפוקסי, להקפיד. זה נחמד שאבקת כביסה מנקה את האפוקסי מהידיים אבל לא כדאי להגיע למצב שצריך להשתמש בטיפ המועיל הזה.

           כפפות לטקס זה המוצר החשוב ביותר בכל העבודה הזאת. לפחות שתי קופסאות של כפפות באיכות סבירה. אל תתקעו בלי!!! לי היה הרבה יותר קל לעבוד עם כפפות קצת יותר גדולות ממידת הידיים שלי.

            תכינו שני חברים לפחות. אחד שיקשיב לכל חוויות הבניה בסבלנות- גם לרגעים המתסכלים, השני שיוכל לתת ייעוץ. אל תכללו את שתי הדרישות הללו בחבר אחד, חלקו את העומס, לשניהם תהיה מספיק עבודה!

            תמיד תסתובבו עם תמונה עדכנית בטלפון. זה עוזר מורלית, זה גם עוזר לכל האנשים שבדרך. חנויות הציוד שאליהן תגיעו, חברים לחתירה, משפחה שלא ראתה אתכם מאז שהתחלתם....

           יש חוברת הסבר מצורפת לתוכניות העבודה. אפשר לשאול לשאלות ולקבל המלצות אבל באמת שכדאי לקרוא, לא בקצרנות, ומומלץ כמה משפטים מעבר לשלב שאליו אתם נכנסים. אחרת מגיעים יותר מידי פעמים ל- "אופס, למה לא קראתי את זה קודם"...

         בהצלחה! זה כייף אדיר ויש הרבה מה ללמוד על הדרך. על עצמכם, על חברים, על המעצב של הקיאק...

תודות גדולות לסטיב איתי וגיא על ההמלצות שבדרך ובעיקר בעיקר לאיזי שבשלבים המסובכים באמת הגיע להפוך אותם לפשוטים.
  











































Thursday, January 31, 2013

ים המלח. עדיין מלוח, עדיין מתייבש, עדיין יפה

 
 
ים המלח, ינואר 2013
 
בכל שנה בחורף אנחנו יוצאים לבדוק שהוא עדיין שם, שהוא עדיין מלוח, עדיין יפה. יש משהו הזוי בירידה עם קיאק על הגג דרך הרי ירושליים ואל המדבר. יש משהו קסום בחתירה בנוף הזה כשהמצלעות המדבריות של השבר הסורי אפריקאי סוגרות עליך ואתה יודע שאתה במקום הנמוך בעולם.
היתה הפסקה של כמה שנים אומנם אבל בסך הכל מועדון הקיאקים אופטימיסט לא מחמיץ חורף אחד. גם השנה יצאנו ומצאנו שהוא עדיין שם, עדיין מלוח, עדיין מתייבש ויורד מטר בשנה כאילו לא התריאו מומחי האקולוגיה של האזור שהמצב מסוכן ומחפיר כבר לפני עשור, כבר לפני עשרה מטר. אבל אנחנו בשלנו. עד שהעולם הזה לא יקום עלינו אנחנו לא נפסיק לרצוח. רצח יומיומי, כזה שכבר כולנו התרגלנו אליו, כזה שנהיה כבר כל כך סביר וברור עד שאינו נראה לנו כלל פשע

השנה היתה רוח חזקה ביותר כשיצאנו לדרך. השפריצים בפנים היו לא כל כך נעימים ולצלם היה קשה. גם ההשוואה לחוויות הצילום של שנה שעברה גרמה למצלמה לעבוד פחות. נשארתי אחרי הטיול עם כמה תמונות נחמדות וחשבתי שסרטון יעשה להן טוב.
אז הנה אנחנו, נהנים, אוכלים, מברברים וכן גם קצת חותרים בים המלח
בחזור הצלחנו אנחנו יושבי הרכב שהייתי בו להתווכח עם הטלפון ולא להקשיב להנחיות הדרך. מצאנו את עצמינו חוצים את השכונות החרדיות של ירושליים ביום שישי אחר הצהריים בשעת היציאה שלהם אל בית הכנסת. נראה כמו טיול בעולם אחר, במאה אחרת, קצת כמו מסע בזמן. חשבתי לרגע שאנחנו עם הקיאקים על הגג של האוטו לא נראינו להם אחרת