ים המלח, ינואר 2013
בכל שנה בחורף אנחנו יוצאים לבדוק שהוא עדיין שם, שהוא עדיין מלוח, עדיין יפה. יש משהו הזוי בירידה עם קיאק על הגג דרך הרי ירושליים ואל המדבר. יש משהו קסום בחתירה בנוף הזה כשהמצלעות המדבריות של השבר הסורי אפריקאי סוגרות עליך ואתה יודע שאתה במקום הנמוך בעולם.
היתה הפסקה של כמה שנים אומנם אבל בסך הכל מועדון הקיאקים אופטימיסט לא מחמיץ חורף אחד. גם השנה יצאנו ומצאנו שהוא עדיין שם, עדיין מלוח, עדיין מתייבש ויורד מטר בשנה כאילו לא התריאו מומחי האקולוגיה של האזור שהמצב מסוכן ומחפיר כבר לפני עשור, כבר לפני עשרה מטר. אבל אנחנו בשלנו. עד שהעולם הזה לא יקום עלינו אנחנו לא נפסיק לרצוח. רצח יומיומי, כזה שכבר כולנו התרגלנו אליו, כזה שנהיה כבר כל כך סביר וברור עד שאינו נראה לנו כלל פשע
השנה היתה רוח חזקה ביותר כשיצאנו לדרך. השפריצים בפנים היו לא כל כך נעימים ולצלם היה קשה. גם ההשוואה לחוויות הצילום של שנה שעברה גרמה למצלמה לעבוד פחות. נשארתי אחרי הטיול עם כמה תמונות נחמדות וחשבתי שסרטון יעשה להן טוב.
אז הנה אנחנו, נהנים, אוכלים, מברברים וכן גם קצת חותרים בים המלח
בחזור הצלחנו אנחנו יושבי הרכב שהייתי בו להתווכח עם הטלפון ולא להקשיב להנחיות הדרך. מצאנו את עצמינו חוצים את השכונות החרדיות של ירושליים ביום שישי אחר הצהריים בשעת היציאה שלהם אל בית הכנסת. נראה כמו טיול בעולם אחר, במאה אחרת, קצת כמו מסע בזמן. חשבתי לרגע שאנחנו עם הקיאקים על הגג של האוטו לא נראינו להם אחרת
כל כך עצוב לראות יופי כזה נעלם לנו מול העיניים
ReplyDeleteתמונות יפיפיות, אהבתי
ReplyDeleteיפה מאוד
ReplyDelete