פיית היער

ביוגרד, מונטנגרו. יולי 2010

יעלה ירדה מהמטוס ובמבט אחד ידעתי איפה אני רוצה לצלם אותה. חיכיתי כבר לרגע שנמצא את העלים של ביוגרד, אלה שאף פעם אף אחד מאיתנו לא זוכר את השם שלהם. היה לי ברור בדיוק איזה תמונה אני הולכת לצלם שם...עם תווי הפנים המיוחדים שלה ואופיה המחוייך, יעלה התאימה בדיוק לנקודה הזאת.

אבל הטיול של הקבוצה הזאת במונטנגרו הגיע לשמורת ביוגרד והיער העתיק שלה רק ביום הרביעי מתוך חמישה ימי טיול. ורק לקראת סוף היום, אחרי דרכים נופיות משגעות, ארוחת צהריים בכפר קיץ קטן (קטון) וירידה מפותלת ביותר באחד היערות העשירים והעתיקים באירופה, רק אז- עצרנו את הג'יפים ויצאנו למה שאנשים מקבלים בהפתעה גמורה בטיול ג'יפים- הליכה...

אך הפעם לא היתה זו הליכה רגילה, בהתרגשות על שסוף סוף הגיע היום, כמעט בריצה החשתי את הקבוצה אל העלים הירוקים (שתמיד שניה אחרי שאני מסתכלת על השם שלהם אני שוכחת אותו כי הוא כל כך מתאים וכל כך טריוויאלי), מנעתי הליכות לשירותים, חסכתי בהסברים ואז, בהגיעינו לצידו הכי מרוחק של אגם ביוגרד- דחפתי את יעלה מגשר העץ, הקפתי צווארה בצווארון ירוק והודעתי לה שעכשיו צריך לחייך. חמישה ימים דמיינתי את התמונה הזאת מצטלמת, ויעלה היא אכן הדמות המתאימה ביותר שצולמה שם אי פעם. כאילו נולדה בעצם פייה של צמחים. שלווה ומרגיעה. היה ברור לי שזו רק אני ולא היה אולי קשר לאיך שיעלה הרגישה בתוך העלה, אבל עבורי ברגע ההוא היא נראתה לי כאילו היא הגיעה הביתה.

פיל פילון אפו ארוך

שמורת סמבורו, קניה. ספטמבר 2010

פילים קטנים הם תאווה לעיניים. חוסר הקורדינציה שלהם גורם להם להתנהל בצורה משעשעת  במיוחד. הם לא תמיד נראים כאילו הם הולכים לכיוון אליו התכוונו ולעיתים נראה שהם כמעט דורכים לעצמם על החדק או כושלים בניסיון לחצות כפל קרקע. צריך רק לזכור שליד כל פיל קטן ומשעשע, יש אמא גדולה ומודאגת.

סמבורו בשעת בוקר מוקדמת, עדרי הרכבים פתוחי הגגות שועטים על הדרכים המאובקות, מתפזרים לאורך הנהר בחיפושים אחרי בעלי החיים. זו מערכת מורכבת ועדינה.

המטייל בא להנות לאחר שנים של צפיה בסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק שצולמו במכשור ארוך טווח ומשך שנות צילומים ארוכים. כל אלה לא מעניינים את המטייל הממוצע כהוא זה, הוא רוצה לראות את מה שהטלויזיה מבטיחה לו יום יום, את איך שהמסך בבית משווק לו את הטבע הפראי של אפריקה.

הנהג, מצד אחד מחוייב לחוקים יחסית נוקשים של שמירת טבע, אכופים יותר או פחות בהתאם למדינה ולשמורה, ומצד שני מאוד רוצה לתת למטייל שברכבו את מה שלשמו הגיע לאפריקה.

ובעלי החיים? הם אלה שמשך כל היום חשופים לרכבים רבים. קולות מכשירי קשר רמים המבשרים ממרחקים מי ראה מה. אולי הם סלחנים אלינו במידה לא רגילה והיה יפה לחשוב שאולי זה משום שהם מבינים שאנחנו אלה שמשלמים את הכניסות היקרות לשמורות ובכך מאפשרים לשמורות להתקיים. אבל הם  לצערי, פשוט כנראה התרגלו. מיום הוולדם מסתובבים בעלי החיים המוזרים האלה סביבם, על ארבע גלגלים, ומתוך המכסה הפתוח שלהם מציצים פרצופים מחייכים הרכונים מעל עדשות של מצלמות ומשקפות. אין זה אלא עדר נוסף שמשתלב במגוון בעלי החיים המשוטט בשמורה.

רק כל עוד שומרים הפקחים והנהגים על החוקים ונותנים לבעלי החיים את המרחב, והמטייל עדיין זוכה לראות ולחזור הביתה נלהב ומוקסם, נשמר האיזון העדין המאפשר את נוכחותה של התיירות בצורה שבה היא מתנהלת בשנים האחרונות.

מרתק לראות את סקרנותם של צעירי העדרים. כמו הצעירים שלנו המביטים בעין מסוקרנת אל משהו שאינם מכירים, כך בוחנים אותנו צעירי העדר למיניהם. גורי אריות נושכים את גלגלי הרכב, גורי תנים מושכים את מגיני הבוץ של הגלגלים, נועצים בגומי הקשיח שיניים דקות וגורי פילים מנסים להריח את הרכב, מטלטלים את חידקם ומנפנפים באוזניהם כדי לראות איך יגיב בעל החיים המוזר הזה ואז חוזרים לדווח לאמא. בספטמבר 2010, יצא לי לשבת ליד הצגה שלמה של הפילון המקסים הזה ולהיזכר בפראנק, צלם שעבד בקניה שנים, פראנק נקלע פעם לצילומי פילון קטן שעשה לו הצגה שלמה. לאחר שעת צילומים יפה ומרגשת הפילון התקרב יתר על המידה, פראנק לא קרא נכון את התמונה. כל כך היה שקוע בצילומיו שמיד התכונן לסדרה נוספת של תקריבים. אמא פילה עצומה יצאה מהשיחים בריצה ולימדה את פראנק לקח שלא ישכח לעולם. הוא ניצל מהעניין בנס, מצלמתו ובגדיו לגופו והשאיר את רכבו החרב לפילה הזועמת. צריך אדם לדעת את מקומו במערכת העדינה הזאת הוא אמר לי אז בהשלמה.