ביוגרד, מונטנגרו. יולי 2010
יעלה ירדה מהמטוס ובמבט אחד ידעתי איפה אני רוצה לצלם אותה. חיכיתי כבר לרגע שנמצא את העלים של ביוגרד, אלה שאף פעם אף אחד מאיתנו לא זוכר את השם שלהם. היה לי ברור בדיוק איזה תמונה אני הולכת לצלם שם...עם תווי הפנים המיוחדים שלה ואופיה המחוייך, יעלה התאימה בדיוק לנקודה הזאת.
אבל הטיול של הקבוצה הזאת במונטנגרו הגיע לשמורת ביוגרד והיער העתיק שלה רק ביום הרביעי מתוך חמישה ימי טיול. ורק לקראת סוף היום, אחרי דרכים נופיות משגעות, ארוחת צהריים בכפר קיץ קטן (קטון) וירידה מפותלת ביותר באחד היערות העשירים והעתיקים באירופה, רק אז- עצרנו את הג'יפים ויצאנו למה שאנשים מקבלים בהפתעה גמורה בטיול ג'יפים- הליכה...
אך הפעם לא היתה זו הליכה רגילה, בהתרגשות על שסוף סוף הגיע היום, כמעט בריצה החשתי את הקבוצה אל העלים הירוקים (שתמיד שניה אחרי שאני מסתכלת על השם שלהם אני שוכחת אותו כי הוא כל כך מתאים וכל כך טריוויאלי), מנעתי הליכות לשירותים, חסכתי בהסברים ואז, בהגיעינו לצידו הכי מרוחק של אגם ביוגרד- דחפתי את יעלה מגשר העץ, הקפתי צווארה בצווארון ירוק והודעתי לה שעכשיו צריך לחייך. חמישה ימים דמיינתי את התמונה הזאת מצטלמת, ויעלה היא אכן הדמות המתאימה ביותר שצולמה שם אי פעם. כאילו נולדה בעצם פייה של צמחים. שלווה ומרגיעה. היה ברור לי שזו רק אני ולא היה אולי קשר לאיך שיעלה הרגישה בתוך העלה, אבל עבורי ברגע ההוא היא נראתה לי כאילו היא הגיעה הביתה.
מקסים
ReplyDelete