Thursday, December 29, 2011

בגן העדן של ילדות

פראן, ישראל. פברואר 2011
כילדה די צעירה במושב שלא היו בו הרבה פעילויות, הצטרפתי לחוגי סיור. מגיל מרשים אני זוכרת אריזות של תרמיל למספר ימים, ימי הליכה ארוכים עם המדריך הנערץ של האזור ושיחות של ילדות סביב מדורה של לילה. לעיתים נדמה לי שהתרמיל שהנחתי על הכתפיים בטיול הראשון עם החוג, מעולם לא נפרק ואני כמעט יכולה לראות איך ההצטרפות התמימה הזאת סללה את דרכי שהובילה אותי בסופו של דבר אל אפריקה. בית ספר תיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, בית ספר שדה בשירות הצבאי ולבסוף, טיול ארוך באפריקה. ואולי מאפריקה מעולם לא שבתי. לא מהטיול הארוך, לא מעבודה של שש שנים שהושיבה אותי בשמורת המסאי מרה שבקניה ונתנה לי נתח של טבע שנדמה שכבר חלף מהעולם.
היום, אני טועמת טעימות קטנות וזהירות בגיחות לאפריקה והדרכות בעולם שנפתח לי מעבר לה. את שעות הצפיה בבעלי החיים בשמורה החליפו משך שנים צלילות, את שטחי העשב העצומים של הסוואנות מחליף לי הים הפתוח. אבל ההזמנה שהגיעה בחורף שעבר החזירה אותי באחת לגן העדן של ילדות. טלפון מפתיע מאחד מחברי לחוג של פעם הזמין אותי למספר ימי הליכה בנגב. בזמן האריזה המהירה הרגשתי איך ההתרגשות מתגנבת לה אל בין קפליו של שק השינה, עוטפת את שקיות האוכל והבגדים ועולה איתי לרכבת דרומה. עברו כמעט 25 שנים מאז הלכנו יחדיו בשבילי הנגב ולשנינו ציפה שבוע של התענגות. אומנם הטירוף הילדותי של ספירת קילומטרג' ותחרות על קצב ההליכה כבר נשרו מעלינו. נשארה הסקרנות, ואיתה צעדנו משך ימים ונשמנו נופי ילדות שכוחים.  
בצילומי התמונה הזאת הייתי אמורה להופיע כצללית על נופי הנגב האהובים וסלעיו המרשימים. אך במבט שני על התמונה ועל הדמות השחורה, נראה לי פתאום כאילו דמותי שלי נחצבה ונגרעה מתוך הסלעים. כאילו קפצה מתוך התמונה ובאה להראות לי שזהו כור מחצבתי ולהזכיר לי מאיזה חומרים קורצתי.

Thursday, December 22, 2011

דגים במכירה פומבית








נונגווי, זנזיבר. אפריל 2011

החוף הצפוני של זנזיבר בשעות הבוקר המוקדמות. בתנועה חלקה על המים השקטים מגיעות סירות הדאו המסורתיות אל מול הכפר נונגווי. אחת לאחת הן מקפלות את המפרשים המשולשים, מטילות עוגן אל מול צריפונים קטנים והמקום מתמלא במהירות באנשים המגיעים מכל רחבי האי והומה אדם. קרני השמש מטילות אור רך של בוקר ומעירות את אנשי המלונות, מסעדות היוקרה, רוכלים משווקים קטנים יותר, כפריים מקצהו הצפוני של האי, להגיע ולראות מה הניב הים הלילה.
אנשי הדאו לאחר לילה של עבודה קשה, הם מעלים את מרכולתם אל החול הקריר. דגים גדולים נגררים על החול, גדולים פחות נישאים על כתפי הדייגים והים הזה מניב ללא סוף; מנטות, דגי מרלין (דג חרב), טוניות.
אין סוף ליצורים שנתפסים ברשתות הדייגים בלילה, כל לילה.
באחת ההדרכות שהעברתי בזנזיבר לנתי עם הקבוצה ממש בסמוך לשוק הדגים. בוקר בוקר התייצבו בחוף הדייגים עם עמל הלילה, הקונים מכל רחבי האי, זקן הכפר שמארגן את המכירה הפומבית של התוצרת, תיירים מסוקרנים ואני. בוקר בוקר צפיתי בתהלוכה מהסירות אל החוף ותהיתי כמה זמן עוד יוכל הים להאכיל את תושבי האי הזה ומבקריו הרבים.
המכירה מתנהלת בשקט ושלווה של בוקר אפריקאי. לעיתים מנהל אותה זקן הכפר ולעיתים מצטרף בחור נוסף והם משחקים כפינג פונג במכירים המוצעים מהקונים. במהירות מפתיעה נלקחים הדגים ועד מהרה לא נותר על החוף דבר. הקונים עוזבים עם הסחורה הטרייה, אנשי הסירות חוזרים ומבשלים לעצמם עוגלי, עיסת קמח טירס, או דייסת סולת מהבילה. עשן דק מיתמר מהסירות ואט אט כפי שהגיעו, הן נעלמות חרש אל החופים מול כפרי הבית של הדייגים והחוף מתפנה כאילו לא היה בו דבר.




Tuesday, December 20, 2011

משחק מכור




סמבורו, קניה. אוגוסט 2011
הקבוצה ירדה מהמטוס והכריזה שיש להם מזל טוב ושאני לא אדאג בנושא לוח הזמנים וההשתדלות למצוא להם בעלי חיים. אוכל רק להגיד שב 15 שנות הדרכת ספארי כבר באמת שמעתי הכל. אך כאן זה נאמר בביטחון של בעלי ניסיון. אנשים מגיעים לאפריקה לאחר שעות ארוכות של צפייה בסרטי טבע ולעיתים המציאות מפתיעה. לא את כל בעלי החיים כל כך קל למצוא, טורפים צדים הם לא תמיד מחזה מועדף, ובסך הכל כפי שאותם סרטי טבע הם התמריץ לצאת לאפריקה ולראות במו עיניך, הם גם אלו שעלולים ליצור ציפיות גבוהות ואכזבה, בעיקר בימי הספארי הראשונים.
יומינו השני בטיול, שמורת סמבורו. אנחנו עומדים בצד הדרך ומדברים על השמורה. כל המצלמות עדיין בתיקים, זה לנו הספארי הראשון שבו פותחים את גג הרכב ומחפשים בעלי חיים וגידיעון המסאי ואני מסבירים על השמורה, מקום העצירה נבחר בשל ארנבת בר גדולה שהרשימה את הילדים. מהשיחים מגיח נמר שלא הבחנו בקיומו קודם לכן וחוטף את הארנבת לענינו המשתאות. כל התפישה היתה כל כך מהירה עד שכמעט וחשבנו שאנחנו חולמים. אך במקום שבו עמדה קודם הארנבת, היה עכשיו כתם דם קטן.
למחרת, הקבוצה כבר בביטחון מוחלט שזה יהיה הספארי הטוב ביותר שהיה מעודו. הנהגים נוסעים צפונית מהלודג' שבו אנחנו ישנים וממתינים שאבחין בהפתעה. 12 פרטים של זאבים טלואים, טורף שנפגע רבות ממגע עם כלבים מבוייתים וחקלאים מקומיים שאני אישית ראיתי לאחרונה לפני כ 20 שנה. הזאבים, או- כלבי הבר כפי שקוראים להם באנגלית, יושבים בצל ולא נראה שהם מתכוונים לזוז בשעות הקרובות. קריאתה של יובל בחלקו האחורי של הרכב מזיזה אותנו להמשך הספארי. אמא, קוראת יובל הקטנה, אני רציתי לראות צבוע לא כלבים....
אחר הצהריים התגנבנו חזרה כאילו במקרה כדי לשטוף את העיניים שוב במראה הנדיר. הכלבים הללו יכולים להיעלם אל צפון סמבורו ולא להיראות חודשים אם לא שנים ארוכות. האוויר כבר קריר מספיק והכלבים מתחילים להתרחרח בהתרגשות. גם כאן לא היה לנו סיכוי לצלם, במהירות מפתיעה יצאה החבורה בעקבותיו של דיקדיק קטן. משסיימו לאכול, תוך דקות ספורות, יצאו במרדף אחר בן זוגו.
באנגלית קוראים לספארי נסיעת משחק  game dive. משחק שבו אתה לעיתים מנצח ורואה הרבה ולעיתים מנצח פחות ורואה הרבה פחות. , בנקודה מסויימת בטיול הזה, היה לי נדמה שהמשחק הפעם מכור...