בגן העדן של ילדות

פראן, ישראל. פברואר 2011

כילדה די צעירה במושב שלא היו בו הרבה פעילויות, הצטרפתי לחוגי סיור. מגיל מרשים אני זוכרת אריזות של תרמיל למספר ימים, ימי הליכה ארוכים עם המדריך הנערץ של האזור ושיחות של ילדות סביב מדורה של לילה. לעיתים נדמה לי שהתרמיל שהנחתי על הכתפיים בטיול הראשון עם החוג, מעולם לא נפרק ואני כמעט יכולה לראות איך ההצטרפות התמימה הזאת סללה את דרכי שהובילה אותי בסופו של דבר אל אפריקה. בית ספר תיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, בית ספר שדה בשירות הצבאי ולבסוף, טיול ארוך באפריקה. ואולי מאפריקה מעולם לא שבתי. לא מהטיול הארוך, לא מעבודה של שש שנים שהושיבה אותי בשמורת המסאי מרה שבקניה ונתנה לי נתח של טבע שנדמה שכבר חלף מהעולם.

היום, אני טועמת טעימות קטנות וזהירות בגיחות לאפריקה והדרכות בעולם שנפתח לי מעבר לה. את שעות הצפיה בבעלי החיים בשמורה החליפו משך שנים צלילות, את שטחי העשב העצומים של הסוואנות מחליף לי הים הפתוח. אבל ההזמנה שהגיעה בחורף שעבר החזירה אותי באחת לגן העדן של ילדות. טלפון מפתיע מאחד מחברי לחוג של פעם הזמין אותי למספר ימי הליכה בנגב. בזמן האריזה המהירה הרגשתי איך ההתרגשות מתגנבת לה אל בין קפליו של שק השינה, עוטפת את שקיות האוכל והבגדים ועולה איתי לרכבת דרומה. עברו כמעט 25 שנים מאז הלכנו יחדיו בשבילי הנגב ולשנינו ציפה שבוע של התענגות. אומנם הטירוף הילדותי של ספירת קילומטרג' ותחרות על קצב ההליכה כבר נשרו מעלינו. נשארה הסקרנות, ואיתה צעדנו משך ימים ונשמנו נופי ילדות שכוחים.  

בצילומי התמונה הזאת הייתי אמורה להופיע כצללית על נופי הנגב האהובים וסלעיו המרשימים. אך במבט שני על התמונה ועל הדמות השחורה, נראה לי פתאום כאילו דמותי שלי נחצבה ונגרעה מתוך הסלעים. כאילו קפצה מתוך התמונה ובאה להראות לי שזהו כור מחצבתי ולהזכיר לי מאיזה חומרים קורצתי.