דגים במכירה פומבית

נונגווי, זנזיבר. אפריל 2011

החוף הצפוני של זנזיבר בשעות הבוקר המוקדמות. בתנועה חלקה על המים השקטים מגיעות סירות הדאו המסורתיות אל מול הכפר נונגווי. אחת לאחת הן מקפלות את המפרשים המשולשים, מטילות עוגן אל מול צריפונים קטנים והמקום מתמלא במהירות באנשים המגיעים מכל רחבי האי והומה אדם. קרני השמש מטילות אור רך של בוקר ומעירות את אנשי המלונות, מסעדות היוקרה, רוכלים משווקים קטנים יותר, כפריים מקצהו הצפוני של האי, להגיע ולראות מה הניב הים הלילה.
אנשי הדאו לאחר לילה של עבודה קשה, הם מעלים את מרכולתם אל החול הקריר. דגים גדולים נגררים על החול, גדולים פחות נישאים על כתפי הדייגים והים הזה מניב ללא סוף; מנטות, דגי מרלין (דג חרב), טוניות.
אין סוף ליצורים שנתפסים ברשתות הדייגים בלילה, כל לילה.

באחת ההדרכות שהעברתי בזנזיבר לנתי עם הקבוצה ממש בסמוך לשוק הדגים. בוקר בוקר התייצבו בחוף הדייגים עם עמל הלילה, הקונים מכל רחבי האי, זקן הכפר שמארגן את המכירה הפומבית של התוצרת, תיירים מסוקרנים ואני. בוקר בוקר צפיתי בתהלוכה מהסירות אל החוף ותהיתי כמה זמן עוד יוכל הים להאכיל את תושבי האי הזה ומבקריו הרבים.

המכירה מתנהלת בשקט ושלווה של בוקר אפריקאי. לעיתים מנהל אותה זקן הכפר ולעיתים מצטרף בחור נוסף והם משחקים כפינג פונג במכירים המוצעים מהקונים. במהירות מפתיעה נלקחים הדגים ועד מהרה לא נותר על החוף דבר. הקונים עוזבים עם הסחורה הטרייה, אנשי הסירות חוזרים ומבשלים לעצמם עוגלי, עיסת קמח טירס, או דייסת סולת מהבילה. עשן דק מיתמר מהסירות ואט אט כפי שהגיעו, הן נעלמות חרש אל החופים מול כפרי הבית של הדייגים והחוף מתפנה כאילו לא היה בו דבר.