Tuesday, February 22, 2011

ים של חול








סהרה, מרוקו. 2010
את מרוקו הכרתי ללא כל תכנון מיוחד. החברה שאני עובדת בה הצטרכה מדריך חדש למרוקו, נסעתי להכיר ושקעתי לתוך שנת עבודה שאת רבע ממנה ביליתי במרוקו. המדינה הכתה אותי בהלם כבר בהגעתי הראשונה, כל כך אפריקה וכל כך לא. בהחלטה נצמדתי לחלקיה האפריקאים והתחלתי את היכרותי איתה משם. כך, הכל התגלגל בצורה מוכרת ומובנת יותר ומהר מאוד יכולתי להרגיש שאני מכירה ושולטת בחומר. אחת הבעיות במקום שבו אתה מדריך חדש והצוות המקומי שונה בתפיסת הזמן שלו, הוא התיזמונים.
יום הטיול בנוי כמו פזל מחלקים קטנים שתלויים בהרבה נותני שירות. בכל הימים ניתן לתפקד על טווח הערכת זמנים רחב יחסית, אך לא ביום הירידה אל הסהרה. שם, התיזמון חייב להיות מדוייק ביותר. בכל ירידה אל הסהרה הייתי לוקחת את המטיילים לטיול שקיעה. הגעה מוקדמת מידי אינה מומלצת בשל החום, הגעה מאוחרת מפספסת את שעות השקיעה היפות.
ושוב למחרת בבוקר, אתה רוצה לתפוס את העולם כמה דקות לפני שהשמש מתעוררת, ולהמתין למפתח הזדמנויות קסום של צילום הדיונות. בזוית מסויימת של קרני השמש, נוצרת ניגודיות נפלאה בין האור והצל. הכל תלוי ניקיון האויר ולכן תלוי עונה ומזג אויר. לעיתים המפתח קצר ולעיתים מאפשר כשעתיים צילומים. מרגע שהשמש גבוהה מידי הניגודיות הולכת מעם הדיונות היפות, זהו זמן טוב לצאת את אזור החולות.
באחד הטיולים יצאתי להליכת הבוקר מלווה במטיילים נלהבים. אחד אחד מצאו לעצמם את הדיונה שעליה הוא רוצה לטפס ואת טווח המרחק הרצוי מהקמפ. ורק מטייל אחד נשאר איתי. הבחור, איש הי-טק שאינו מטייל הרבה ואינו עוזב את טווח העיר לעיתים קרובות. הלילה בקמפ הנטוע בלב מדבר החולות היה מאוד מרגש מבחינתו. הקימה המוקדמת בבוקר היתה חידוש מפתיע עבורו אבל אל משחק הצילום שלי הוא פשוט לא הצליח להתחבר. הוא הביט בי מנסה לצלם בגבהים שונים בזויות שונות, משחקת בכיווני המצלמה למיניהם. מנקודה אחת אין סוף תמונות שניתן לצלם, כל אחת שונה מרעותה שוני תהומי. לבסוף שאל בעדינות מה אני מחפשת. אני? אני מחפשת את השלמות, כך עניתי. ובאותו הבוקר היא נמצאה בנקודות רבות בים החולות הזה.

Saturday, February 5, 2011

נמרה של כבוד



מסאי מרה, קניה אוקטובר 1998
תיירים מגיעים לשמורה ורוצים לראות כל שמתואר בספרים וסרטים. זה מתחיל ברשימת מכולת קטנה ורק מעבר לה מגיע השלב שבו יש פחות רצון לרוץ ולסמן שראינו בעל חיים זה או אחר, ויותר רצון להמתין ולצפות בבעלי החיים הנמצאים. ברשימת בעלי החיים הנדירים וגבוה למעלה, נמצאים הנמרים ולא דוקא משום שהם נדירים אלא משום צורת החיים הסוליטרית ואופיים החמקני במיוחד. גם בשמורת המסאי מרה שופעת בעלי החיים היה קשה למצוא אותם.
שנים הסתובבתי בשטחי הסוואנות והתרגלתי למצוא בעלי חיים בעשב גבוה או "קצור", ירוק או צהוב ויבש אך נמרים היו לי קשים למציאה. הייתי מגיעה אליהם לרוב אחרי טיפ מוצלח של נהג שידע להסביר במדויק או דרך מציאת בעלי החיים הפשוטה ביותר- מציאת מקבץ של רכבי תיירים. זכורה לי שיחה עם נהג שנהג את הטיול הראשון שהייתי בו באפריקה. גם אני כמו כל תייר שנפגש בתופעה לראשונה הייתי מוקסמת מיכולת המציאה של בעלי החיים וחדות הראיה. שאלתי אותו איך הוא מוצא וההסבר היה מרתק, הוא אמר שהוא סורק את השטח בעיניים רכות ורק כשיש משהו דוקר, יוצא מן הכלל, שכביכול אינו שייך להרמוניה הכללית של השטח, הוא מתמקד בו כדי להבין מה זה בעיניים חדות יותר. הבנה מוחלטת של הנאמר היתה לי רק במציאת הנמרה הזאת, נמרת הכבוד שלי.
בשיא עונת ההגירה הגדולה של הגנו והזברות, לאחר יום מלא וחם ליד הנהר שבנו, ליסה חברה טובה ואני אל הקמפ להתארגן לעבודת הערב. במרחק מהדרך היה עץ שעברתי לידו לפחות פעם ביום, משהו חד בעץ תפס את תשומת ליבי ורק בהביטי דרך משקפת יכולתי לראות שהמשהו הזה הוא ענף קצר היורד ישר למטה. היה קשה לראות גם עם משקפת ורק בקרבת העץ ניתן היה להבחין שזהו קצה זנבו של נמר. התקרבנו אל העץ וזכינו לחצי שעת תצפית על נמרה יפהפיה, ממרומי העץ נשמע קולו של גור הקורא לאימו ורק בשובינו בבוקר הצלחנו לראות גם אותו.
זו היתה תצפית יפה, אחת היפות שיצא לי לראות של נמרים, אך עבורי היא היתה הרבה יותר מנמרה וגור. אפילו גיטונגה שעבד איתי שנים והיה נהנה להקניט את ה"עיניים הלבנות" שלי נאלץ להביע את הערכתו. בהסתובבות בשטח כמדריך ונהג אתה נמדד על ידי הנהגים המקומיים על פי היכרות השטח שלך ועל פי יכולתך להסביר לאחרים היכן נמצאים הדברים. יש שפת בוש שלמה והיא הרבה יותר מלדעת לדבר סווהילית. היא מונחים מקומיים ושמות שהומצאו אחרי סיפורים זכורים במיוחד. בשנים הראשונות בשמורה היה נדמה לי שאני נמדדת גם על פי יכולת מציאת בעלי החיים ולמרות שהתמודדתי עם העניין באומץ רב, התקשתי במיוחד במציאת נמרים והייתי מתוסכלת מאוד מהעניין. הנמרה הזאת הרגישה כסוף שלב א בהכשרה וחידדה את ההסבר הישן ששמעתי שנים ארוכות קודם.

Thursday, February 3, 2011

כמו תל אביב בקיץ


ביוגרד, מונטנגרו. ספטמבר 2008
מונטנגרו יושבת על רכס האלפים הדינרים. גובהה של הפסגה הגבוהה ביותר במדינה, בובוטוב קוק לא עולה על 2500 מ', אך כל המדינה נראית בנטייה אדירה והפרשי גבהים מרשימים. אחד המטיילים שהדרכתי בה אמר לי פעם שאם היו מודדים שטח מדינה בנפח...
מזג האויר במונטנגרו עם הגיון של מזג אויר של רכסים הרריים צפוניים. בחורף קר ומושלג, בקיץ קו החוף לא נופל מהחום והלחות של תל אביב אך בהרים לרוב נעים וממוזג. עונות המעבר זה כבר סיפור אחר ותמיד מומלץ להתכונן לגרוע ביותר.
באחד מהשבועות הסתוויים שיצא לי להדריך במדינה היפהפיה הזאת, שטף גל קור אדיר את אירופה והחזאים קפאו על שמריהם. נסעתי לשדה התעופה לאסוף את הקבוצה שהגיעה, הם ירדו מהמטוס לבושים לבוש קל בלבד והביעו את תקוותם שאזור החוף מייצג היטב את שאר המדינה מכוון שכבר שם היה להם קר. שאלתי מה נאמר להם בארץ והם השיבו, נאמר לנו לא לדאוג, מונטנגרו זה כמו תל אביב בקיץ...
מיותר לציין שכבר ביום הראשון עצרנו בשוק מקומי להצטייד בסוודרים חמים בשלל צבעי הקשת. למחרת הטמפרטורות צנחו והלילות היו מתחת לאפס. בכל בוקר היינו מנקים את שכבת הקרח מחלונות הג'יפים ומחממים את מי הקירור. באמצע השבוע, בעלייה לשמורת ביוגרד, בבוקרו של היום נראו שדות הדגניים כשדות קרח אינסופיים.
הוספנו להצטייד בכל פינה של שוק, עשינו תחרות צבעוניות ותמונות קבוצתיות של קור ובכל ערב התייצבנו מול המחשב לשלוח למשרד תמונות של אנשים קפואים תחת הכותרת- מונטנגרו זה כמו תל אביב בקיץ...

Tuesday, February 1, 2011

מרחק לחיצה


מסאי מרה, קניה. נובמבר 2001
יש רגעים שלולא היינו מקפיאים אותם לא היינו רואים אותם כלל. הם היו מצטרפים לזרימת החיים הרגילה ונעלמים מבלי שנבחין בהם. שנים הייתה התמונה הזאת מוצגת אצלי על הקיר בצריף שבו אני חיה והיתה מבחינתי, הסיבה שאני מצלמת סטילס ולא וידאו.
יש חשיבות לבניית התמונה נכון מבחינה טכנית ואסטטית, אך יש חשיבות לא פחות גדולה לרגע שבו לחצת על הכפתור ולעיתים ברגע הלחיצה ממש אתה יודע, שיש לך את תמונת התמונות. בדור של טרום הדיגיטלי, ההמתנה לתוצאות בנתה חלק מההתרגשות, על אחת כמה וכמה במקום כמו שחייתי בו באפריקה.
שש שנים חייתי בלב הסוואנה במזרח אפריקה והרצתי סיורי לילה. ובכל בוקר, הייתי יוצאת אל השמורה לעקוב אחר בעלי החיים ולצלם. פעם במספר שבועות ולעיתים מספר חודשים הייתי נוסעת לניירובי להתארגן לחודשים הבאים ואז, ניתנה לי ההזדמנות לפתח כמויות גדולות של סרטי שיקופיות ולהתחיל לבחון את התוצאות. לעיתים היו עוברים חודשיים מרגע שצילמתי תמונה ועד שזכיתי לראות את התוצאות ועדיין, ברוב המקרים הייתי מסוגלת לזכור את המקום והסיטואציה. לראות במבט רחב את הסביבה ממנה יצאה התמונה.
באחד מאחר הצהריים המופלאים של השמורה, כשהשמיים מתכהים כאות אזהרה לגשם אדיר, נסענו בקרבת הלודג'. גיטונגה שעבד איתי במשך 5 שנים טובות נהג את הג'יפ. לפתע הבחנו בקבוצת ג'ירפות יוצאות מהשיחים ונעה לכיוון הדרך. הן באו מאזור שהיה יותר גבוה מאיתנו וכך נראו גבוהות יותר. בנוסף, היה משהו בהליכתן המתואמת שגרם גם לי וגם לגיטונגה לרצות לעצור. הנפתי את המצלמה ולשבריר שניה השלוש כמו נעמדו לפוזה. זה לא היה שם רגע לפני וגם לא רגע אחרי.
לולא הייתי רואה את הליכתן דרך עדשת המצלמה בעודי צדה את הרגע הנכון, לא היה ביכולתי להבחין ברגע הזה. אבל הוא מונצח, שנים ארוכות, גם בצילום וגם בזיכרון.


האישה מהמקרר


ביוגרד, מונטנגרו. ספטמבר 2004
מונטנגרו יושבת על רכס האלפים הדינרים, מדינה משגעת, קטנה והררית ביותר. במונטנגרו יש רק 650.000 תושבים ונדמה שכמו בקיבוץ גדול כולם מכירים את כולם. אחרי שבע שנות הדרכה בה כבר הפסיק להיראות לי מופרח שאני מזהה אנשים ברחוב ושלעיתים אף מזהים אותי, אך בתחילה זה היה מפתיע ביותר.
בטיול הראשון שהדרכתי במונטנגרו, כמו בכל טיול מאז, עלינו עם הג'יפים למרומי שמורת ביוגרד. תצפיות מרהיבות נגלו לנו לכל עבר, שטחי אוכמניות מאדימות על מורדות ההרים, מעיינות נעימים למלא בקבוקי שתיה בכל עצירה ומונח שנטבע במהירות- סבתות הרים. הן צרובות שמש, נעולות נעלי פלסטיק בלויות, מחשש שהערב ירד ואיתו ירדו הטמפרטורות בצורה קיצונית, הן תמיד לובשות סוודר סרוג ועסוקות בסריגת הבא תוך הליכה במדרונות התלולים ביותר ורעיית הצאן. אחת כזאת הזדמנה לדרכינו ודני שהיה בקבוצה, צלם בחסד עליון, ביקש לצלם את שתינו.
שבתי הביתה והתמונה מצאה לה מקום נכבד על הדלת של המקרר. משהו במבט של האישה הזאת היה שובה לב מבחינתי ואין מתחרה לתמונה שמצולמת היטב.
כשנתיים לאחר מכן עצרתי שוב באזורים הגבוהים של שמורת ביוגרד. שוב היתה שמש רכה ונעימה ושוב נראו סבתות הרים קשוחות בכל עבר כשהן רכונות מעל שיחי האוכמניות הנמוכים. אחת מהן התקרבה לדבר איתנו, פרועת שיער ואדומת שפתיים מאכילה רבה של אוכמניות ומשהו בעיניה היה מוכר. זה צץ בשבריר שניה ובירכתי אותה בחום. היא להבדיל ממני לא התרגשה כלל וזיהתה אותי מיד. אחד המטיילים היושבים אצלי בג'פ שאל בבדיחות הדעת האם אני מכירה אותה.
בוודאי שאני מכירה אותה, עניתי. זו האישה מהמקרר.