סהרה, מרוקו. 2010
את מרוקו הכרתי ללא כל תכנון מיוחד. החברה שאני עובדת בה הצטרכה מדריך חדש למרוקו, נסעתי להכיר ושקעתי לתוך שנת עבודה שאת רבע ממנה ביליתי במרוקו. המדינה הכתה אותי בהלם כבר בהגעתי הראשונה, כל כך אפריקה וכל כך לא. בהחלטה נצמדתי לחלקיה האפריקאים והתחלתי את היכרותי איתה משם. כך, הכל התגלגל בצורה מוכרת ומובנת יותר ומהר מאוד יכולתי להרגיש שאני מכירה ושולטת בחומר. אחת הבעיות במקום שבו אתה מדריך חדש והצוות המקומי שונה בתפיסת הזמן שלו, הוא התיזמונים.
יום הטיול בנוי כמו פזל מחלקים קטנים שתלויים בהרבה נותני שירות. בכל הימים ניתן לתפקד על טווח הערכת זמנים רחב יחסית, אך לא ביום הירידה אל הסהרה. שם, התיזמון חייב להיות מדוייק ביותר. בכל ירידה אל הסהרה הייתי לוקחת את המטיילים לטיול שקיעה. הגעה מוקדמת מידי אינה מומלצת בשל החום, הגעה מאוחרת מפספסת את שעות השקיעה היפות.
ושוב למחרת בבוקר, אתה רוצה לתפוס את העולם כמה דקות לפני שהשמש מתעוררת, ולהמתין למפתח הזדמנויות קסום של צילום הדיונות. בזוית מסויימת של קרני השמש, נוצרת ניגודיות נפלאה בין האור והצל. הכל תלוי ניקיון האויר ולכן תלוי עונה ומזג אויר. לעיתים המפתח קצר ולעיתים מאפשר כשעתיים צילומים. מרגע שהשמש גבוהה מידי הניגודיות הולכת מעם הדיונות היפות, זהו זמן טוב לצאת את אזור החולות.
באחד הטיולים יצאתי להליכת הבוקר מלווה במטיילים נלהבים. אחד אחד מצאו לעצמם את הדיונה שעליה הוא רוצה לטפס ואת טווח המרחק הרצוי מהקמפ. ורק מטייל אחד נשאר איתי. הבחור, איש הי-טק שאינו מטייל הרבה ואינו עוזב את טווח העיר לעיתים קרובות. הלילה בקמפ הנטוע בלב מדבר החולות היה מאוד מרגש מבחינתו. הקימה המוקדמת בבוקר היתה חידוש מפתיע עבורו אבל אל משחק הצילום שלי הוא פשוט לא הצליח להתחבר. הוא הביט בי מנסה לצלם בגבהים שונים בזויות שונות, משחקת בכיווני המצלמה למיניהם. מנקודה אחת אין סוף תמונות שניתן לצלם, כל אחת שונה מרעותה שוני תהומי. לבסוף שאל בעדינות מה אני מחפשת. אני? אני מחפשת את השלמות, כך עניתי. ובאותו הבוקר היא נמצאה בנקודות רבות בים החולות הזה.
