מרחק לחיצה

מסאי מרה, קניה. נובמבר 2001

יש רגעים שלולא היינו מקפיאים אותם לא היינו רואים אותם כלל. הם היו מצטרפים לזרימת החיים הרגילה ונעלמים מבלי שנבחין בהם. שנים הייתה התמונה הזאת מוצגת אצלי על הקיר בצריף שבו אני חיה והיתה מבחינתי, הסיבה שאני מצלמת סטילס ולא וידאו.

יש חשיבות לבניית התמונה נכון מבחינה טכנית ואסטטית, אך יש חשיבות לא פחות גדולה לרגע שבו לחצת על הכפתור ולעיתים ברגע הלחיצה ממש אתה יודע, שיש לך את תמונת התמונות. בדור של טרום הדיגיטלי, ההמתנה לתוצאות בנתה חלק מההתרגשות, על אחת כמה וכמה במקום כמו שחייתי בו באפריקה.

שש שנים חייתי בלב הסוואנה במזרח אפריקה והרצתי סיורי לילה. ובכל בוקר, הייתי יוצאת אל השמורה לעקוב אחר בעלי החיים ולצלם. פעם במספר שבועות ולעיתים מספר חודשים הייתי נוסעת לניירובי להתארגן לחודשים הבאים ואז, ניתנה לי ההזדמנות לפתח כמויות גדולות של סרטי שיקופיות ולהתחיל לבחון את התוצאות. לעיתים היו עוברים חודשיים מרגע שצילמתי תמונה ועד שזכיתי לראות את התוצאות ועדיין, ברוב המקרים הייתי מסוגלת לזכור את המקום והסיטואציה. לראות במבט רחב את הסביבה ממנה יצאה התמונה.

באחד מאחר הצהריים המופלאים של השמורה, כשהשמיים מתכהים כאות אזהרה לגשם אדיר, נסענו בקרבת הלודג'. גיטונגה שעבד איתי במשך 5 שנים טובות נהג את הג'יפ. לפתע הבחנו בקבוצת ג'ירפות יוצאות מהשיחים ונעה לכיוון הדרך. הן באו מאזור שהיה יותר גבוה מאיתנו וכך נראו גבוהות יותר. בנוסף, היה משהו בהליכתן המתואמת שגרם גם לי וגם לגיטונגה לרצות לעצור. הנפתי את המצלמה ולשבריר שניה השלוש כמו נעמדו לפוזה. זה לא היה שם רגע לפני וגם לא רגע אחרי.

לולא הייתי רואה את הליכתן דרך עדשת המצלמה בעודי צדה את הרגע הנכון, לא היה ביכולתי להבחין ברגע הזה. אבל הוא מונצח, שנים ארוכות, גם בצילום וגם בזיכרון.