האישה מהמקרר

ביוגרד, מונטנגרו. ספטמבר 2004

מונטנגרו יושבת על רכס האלפים הדינרים, מדינה משגעת, קטנה והררית ביותר. במונטנגרו יש רק 650.000 תושבים ונדמה שכמו בקיבוץ גדול כולם מכירים את כולם. אחרי שבע שנות הדרכה בה כבר הפסיק להיראות לי מופרח שאני מזהה אנשים ברחוב ושלעיתים אף מזהים אותי, אך בתחילה זה היה מפתיע ביותר.

בטיול הראשון שהדרכתי במונטנגרו, כמו בכל טיול מאז, עלינו עם הג'יפים למרומי שמורת ביוגרד. תצפיות מרהיבות נגלו לנו לכל עבר, שטחי אוכמניות מאדימות על מורדות ההרים, מעיינות נעימים למלא בקבוקי שתיה בכל עצירה ומונח שנטבע במהירות- סבתות הרים. הן צרובות שמש, נעולות נעלי פלסטיק בלויות, מחשש שהערב ירד ואיתו ירדו הטמפרטורות בצורה קיצונית, הן תמיד לובשות סוודר סרוג ועסוקות בסריגת הבא תוך הליכה במדרונות התלולים ביותר ורעיית הצאן. אחת כזאת הזדמנה לדרכינו ודני שהיה בקבוצה, צלם בחסד עליון, ביקש לצלם את שתינו.

שבתי הביתה והתמונה מצאה לה מקום נכבד על הדלת של המקרר. משהו במבט של האישה הזאת היה שובה לב מבחינתי ואין מתחרה לתמונה שמצולמת היטב.
כשנתיים לאחר מכן עצרתי שוב באזורים הגבוהים של שמורת ביוגרד. שוב היתה שמש רכה ונעימה ושוב נראו סבתות הרים קשוחות בכל עבר כשהן רכונות מעל שיחי האוכמניות הנמוכים. אחת מהן התקרבה לדבר איתנו, פרועת שיער ואדומת שפתיים מאכילה רבה של אוכמניות ומשהו בעיניה היה מוכר. זה צץ בשבריר שניה ובירכתי אותה בחום. היא להבדיל ממני לא התרגשה כלל וזיהתה אותי מיד. אחד המטיילים היושבים אצלי בג'פ שאל בבדיחות הדעת האם אני מכירה אותה.

בוודאי שאני מכירה אותה, עניתי. זו האישה מהמקרר.